ג'ניס ואני, או: הקשר בין נשים טרנסיות לתנועה הפמיניסטית כמערכת יחסים מתעללת

הרבה דיון, די מכוער, היה לאחרונה ברשימת תפוצה טרנסית סביב הספר החדש (והחשוב!) "נשים לגופן", תוצר עבה למדי של עבודה וכתיבה של כשלוש מאות נשים פמיניסטית, גרסא ישראלית חדשה ל"גופינו, עצמיותנו", אחד הספרים הפמיניסטיים החשובים בכל הזמנים.

בעוד שהפרק על זהות מינית ומגדרית עוסק לא מעט בגברים טרנסים, הפרק מתעלם לחלוטין (פרט לציטוט אחד בפתיחת הפרק) מקבוצה קצת פחות רצויה של א/נשים טרנסג'נדרים: נשים טרנסיות. אחת מעורכות הפרק הסבירה במהלך אותו דיון אימתני שדווקא נעשו ראיונות עם נשים טרנסיות כחלק מכתיבת הספר. אלא שככל הנראה, מישהי מבין עורכות הספר (שלהגנתן יאמר שהיה להן לא מעט לערוך) החליטה שהסיפורים שלנו, הנשים הטרנסיות, לא ראויים או חשובים מספיק כדי להכלל בספר.

ההחלטה הזאת היא באופן מצער לא מראה נדיר בנוף הקשר שבין נשים טרנסיות והתנועה הפמיניסטית, שנפרש אחורנית דרך עשורים של הפניית גב, ולרוב הרבה יותר מזה, מצד התנועה הפמיניסטית.

אין לי כוונה להתמקד דווקא במקרה הנוכחי של מחיקת חייהן של נשים טרנסיות מגופי הידע על נשים, בעיקר בגלל שנאמר לי כבר יותר מפעם אחת שקיימת התחושה שהביקורת המכוונת כלפי ההשמטה הזאת בספר יוצרת הרגשה של חוסר הערכה כלפי הפרוייקט כולו. אז לפני שאסביר מה הבעיות שלי עם ההשמטה הזאת ועם ההיסטוריה המדכאת שחוזרת על עצמה לדעתי, אני אחזור ואומר שהספר בפני עצמו הוא לדעתי פרוייקט חשוב מאין כמוהו, שפרט לבעיות שאזכיר ולעוד בעיה אחת גדולה שלא אזכיר (מחיקה ביסקסואלית, ראו הפוסט של שירי אייזנר על הנושא) נראה לי מעולה מכל הבחינות. למעשה, זו בדיוק החשיבות הזאת שהופכת את הביקורת למתבקשת.

שתי הבעיות שיש לי עם ההשמטה הזאת, הן שאני מאמינה שההשמטה היא גם חזרה על דפוסי חשיבה וכתיבה סיסקסיסטיים*, וגם נגועה בהאדרת הגבריות (masculinism) והטרנס– מיזוגיניה שמאפיינות חלקים נרחבים בתנועה הפמיניסטית והקווירית.

המילה סיסקסיזם, שמקבילה בהרבה מובנים ל"טרנספוביה" ושאולה מהמילה "הטרוסקסיזם", באה לתאר מגוון של דרכי התנהגות וחשיבה שמושתתים על תפיסות מהותניות לגבי הקשר בין מין ביולוגי לזהות מגדר. למשל, כשעורכות ספר מחליטות שיש בו מקום נרחב לגברים טרנסים אבל לא לנשים טרנסיות, הן בעצם חוזרות על אותה הגישה החברתית כלפי א/נשים טרנסג'נדרים: שגברים טרנסים הם *בעצם* נשים (ועזבו אותכם שניה מכל הבגדים וההתנהגות והחיים שלכם והאופן שבו אתם מזדהים), ונשים טרנסיות הן *בעצם* גברים.

וכשאני אומרת שהבעיה השניה שלי היא שההשמטה הזאת נגועה בהאדרת גבריות וטרנס– מיזוגיניה, אני מתכוונת לכך שחלקים נרחבים בקהילה הפמיניסטית, ובמיוחד זו הקווירית, רואים עדיין, ואולי בכלל בלי לשים לב, ב*נשיות* של נשים טרנסיות דבר שלילי שיש להעניש, וב*גבריות* של גברים טרנסים דבר חיובי ומהפכני שיש לעודד ולכבד. כפי שאמרה לי פעם לסבית נשית אחת, נשיות היא תמיד ריבית על החוב, וגבריות היא תמיד ריבית על ההון. מנשיות אפשר רק להפסיד בעולם הזה, אפילו בתנועת הנשים.

הקשר המתעלל בין הפמיניזם לטרנסיות

כשאני באה לבחון את המקורות שאני מזהה לזלזול בחייהן ובגופן של נשים טרנסיות מצד נשים פמיניסטיות סיסג'נדריות, אני מזהה היסטוריה ארוכה של אלימות, התעללות והשפלה.

ב 1994 פרסמה ג'ניס ריימונד, פמיניסטית מכובדת ופעילה נגד סחר בנשים, את הספר "האימפריה הטרנסקסואלית", מניפסט שנאה סיסקסיסטי נגד נשים טרנסיות, במהלכו היא קוראת לנשים טרנסיות "גברים עם שינויים כירורגיים" ומשווה בין ניתוחים לשינוי מין לניסויים שערכו הנאצים בבני– אדם (!!). אחריה באה גם שרלוט קורסון, שב off our backs כותבת "אנחנו כפמיניסטיות חייבות את זה לעצמנו – לפרק פוליטירה טרנסית ולהתנגד לה. בראייה פמיניסטית, הן [נשים טרנסיות וגם גברים טרנסים], אם לנסח את זה בפשטות, בצד הלא נכון: באופוזיציה לפמיניזם."

ואז בא כמובן הסיפור המוכר של פסטיבל המוסיקה לנשים במישיגן (מאמר חובה!!), אירוע התרבות הגדול בעולם לנשים– בלבד, שבשנת 1991 זרק מתוכו באלימות את ננסי ג'ין ברקהלדר, אשה טרנסית, והודיע על מדיניות מוצהרת של איסור על כניסת נשים טרנסיות לשטחו, למרות שגברים טרנסים הורשו תמיד להכנס. מאז עברו הרבה שנים, הויכוח המר הוליד מתוכו את "קמפ טרנס", מחנה שנתי להעלאת מודעות טרנסית שמתקיים ממש במורד הכביש מפסטיבל המוסיקה. בשנים האחרונות מארגנות הפסטיבל הפסיקו בפועל להפעיל אלימות כדי להדיר נשים טרנסיות מהפסטיבל, אבל המדיניות הטרנספובית נותרה בעינה.

אבל כמובן שההיסטוריה של ההתעמרות הפמיניסטית בנשים טרנסיות היא בעלת שורשים עמוקים ומרכזיים יותר מג'ניס ריימונד ופסטיבל המוסיקה לנשים במישיגן. כפי שמציינת רייצ'ל מקארת'י ג'יימס, "בנקודה מסויימת בהיסטוריה, עליונות סיסג'נדרית היתה מרכזית לפמיניזם. פמיניסטיות מהגל השני כמו מרי דיילי, אנדריאה דבורקין, וכן, אפילו גלוריה סטיינם (למרות שאני מבינה שהיא השתפרה מאז) פעלו אקטיבית כדי להדיר נשים טרנסיות ממרחבים לנשים– בלבד – עניין של חיים ומוות כשמדברות על מרכזי תמיכה בנפגעות תקיפה מינית ומקלטים לשורדות אלימות במשפחה [בישראל, מקלטים כאלה ודירות מחסה למחוסרות דיור עדיין חסומים בפני נשים טרנסיות, בגלל מדיניות טרנספובית של הפרדה מגדרית. א.ג]. נשים טרנסיות, שנמצאות בסיכון *גבוה בהרבה* לאלימות מגדרית ומינית מאשר נשים סיסג'נדריות."

אם להסתכל קצת יותר קרוב, אפשר להזכיר למשל שעד השנה האחרונה, "בשלה", ארגון לנשים לסביות מבוגרות, סירב לקבל לתוכו נשים טרנסיות (וביסקסואליות, שעדיין נשארות בחוץ). אפשר להזכיר את אותו המפגש הטראומטי בין נשים טרנסיות עובדות מין לבין נשים סיסג'נדריות פמיניסטיות (שאף אחת מהן לא עבדה בתעשיית המין באותו הזמן, למיטב ידיעתי) בבית "אחותי", שנסב סביב הצעת החוק של ח"כ זוארץ להפללת לקוחות מין. הפגישה התאפיינה ביכולת אפסית להקשיב לנשים שבאמת נמצאות בתעשיית המין ושהצעת החוק תשפיע עמוקות על חייהן, ובלא מעט רמיזות עבות לכך שההתעלמות מהחיים והצרכים שלהן נובעת מכך שהן "לא באמת נשים" (לא משנה שההתעלמות היתה גם כלפי הזונות הסיסג'נדריות בחדר). עד היום כשאני מזכירה את המילה "פמיניזם" לחלק מחברותי הטרנסיות עובדות המין, זה הדבר הראשון שעולה.

כדוגמא אחרונה (כי הרצף באמת ארוך מלהכיל), ביום שבת האחרון התרגשתי לשמוע את ענת ניר, ממארגנות פסטיבל הקולנוע הלסבי הנפלא והחשוב "לסבית קטלנית" מברכת את באות הפסטיבל ומונה ביניהן נשים טרנסיות. ההתרגשות שלי פגה כשהסתכלתי ימינה ושמאלה על האולם המלא ונזכרתי שאני האשה הטרנסית היחידה באירוע.

אלה הסטירות האחרונות, הקלות יותר, במסכת ההתעללות הפמיניסטית בנשים טרנסיות, אני הטרנסית היחידה באירוע התרבות הלסבי החשוב ביותר בישראל, ועורכות הספר על נשים וגופן מחליטות שאנחנו, הגופים והחיים שלנו יכולות פשוט להחתך בעריכה.

אם יש מערכת יחסים אנושית אחת שאני יכולה להשוות את ההתעמרות הזאת אליה, זו מערכת יחסים מתעללת. אנחנו הטרנסיות חוטפות עוד סטירה ועוד מכה ועוד השפלה, ואנחנו חוזרות שוב ושוב, מקוות בתוכנו שהפעם זה יהיה אחרת ויודעות שבעצם זה לא יהיה אחרת.

זה לא יהיה אחרת כי כמו שגבר מכה נשאר גבר מכה, תנועה טרנספובית, שביסודותיה נשארה תנועה שנשענת על קשר הגורדי שהחברה שלנו קשרה בין מין למגדר, נשארת תנועה טרנספובית, שצריכה באופן קיומי למחוק בכח את חייהן וגופיהן של נשים שעברו על החוקים של מין ומגדר תקין. זו נשארת התעללות, וזו נשארת השפלה, גם אם היא כיום היא מלווה תדיר בטון מתנצל יותר או בחיוכים.

נשים טרנסיות היו ונשארו איום כלפי הסדר המגדרי, אותו הסדר שחלק מהפמיניסטיות הסיסג'נדריות שכנעו את עצמן שהוא הבסיס לשחרורן ולא לדיכוי שלהן. האיום הזה הוא הסיבה לכך שכל שנה גברים סיסג'נדרים מאצ'ואיסטים רוצחים כמה עשרות מאיתנו, ואונסים אלפים. ועד שהגענו למקום האחד שבו היינו יכולות לחשוב שאנחנו בטוחות מאלימות מגדרית, מראות לנו את הדלת ומסבירות בעדינות שעברנו על החוקים הלא נכונים ואנחנו לא רצויות בתנועה הפמיניסטית.

והלוואי שהייתי יכולה להגיד שאלה הסטירות האחרונות, שזה אולי ביתי (הפוליטי), אבל אני אפרק אותו אם זה לא יפסק. אבל אני לא. כי לאן אני אתקשר בפעם הבאה שאחווה תקיפה מינית? ולצד מי אני אלחם על גיל הפרישה שלי? ומאיפה אני אביא את המשאבים כדי להגן על עצמי ועל האחיות הטרנסיות שלי, מול עולם שהורג אותנו, פשוטו כמשמעו? התנועה הפמיניסטית נשארת הכלי היחיד שדרכו אני יכולה להגן על עצמי כאשה בעולם הזה. מקור של בטחון, גם אם ההתעללות באה לפעמים מבפנים. אנחנו נשארות תלויות בתנועה הפמיניסטית כמו אשה שנשארת תלויה בגבר מתעלל כי מעולם לא למדה עצמאות כלכלית.

רבות מאיתנו מעדיפות לשלם את המחיר, לצאת אל העולם הזה בלי בית מגן ובלי בן זוג מתעלל. לפעמים אני מקנאה בהן, וברגעים המדהימים של סולידריות נשית ואחיות שהן חוות אם נשים טרנסיות אחרות, כמו שגם אני חוויותי. קהילת הטרנסיות לומדת מיום ליום להגן על עצמה בעצמה וזה נפלא. אבל כל פעם באות המכות, דופקות לנו על הדלת ועל הנשמה ועל הגוף ומזכירות לנו שאולי אנחנו לא יכולות לבד. ואלה מאיתנו שלא למדו לתפוס מרחק גדול מהתנועה הפמיניסטית נשארות בדיוק בגלל זה: כי אנחנו יודעות שבמקרה שלנו, באמת אין לנו לאן ללכת.

XXX

סטון בוץ' בלוז, הספר הקשה, העצוב והמרגש שמספר את סיפור חייו של טרנס בשנות השישים בניו– יורק (סמי–אוטיביוגרפיה של מחברו המקסים, לזלי פיינברג), מתעכב לא מעט על תחושת ההשפלה וההדרה שג'ס, אותו טרנס, חווה בתנועה הפמיניסטית המתפתחת. הספר מסתיים בצליל אופטימי, רגע של תקווה להכלה שאכן באה במידה מסויימת עבור גברים טרנסים בתנועה הפמיניסטית.

גם אני רוצה לסיים בצליל אופטימי שכזה, ולכן אזכיר שבישראל התברכנו בכל זאת בלא מעט בעלות– ברית פמיניסטיות משובחות, ושחלקן גם היו חלק מכתיבת "נשים לגופן" וכל מה שכתבתי כאן לא בא חס וחלילה כדי להקטין מחשיבות קיומן והאחיוּת והתקווה שהן מאפשרות. מה שניסיתי לעשות הוא רק להאיר לרגע את הקרע הגדול והכואב שאנחנו והן צריכות, לא – חייבות, לגשר עליו. בשבילנו, הנשים הטרנסיות, ולא פחות מכך בשביל הנשים הסיסג'נדריות.

מוקדש באהבה לליה, לעילעיל, ללילי, לגילה, לאלונה, לדורין, למאיה, לפאולה,
לאיילה, לקאס, לריקי–אן, לג'וליה לכל האחיות הטרנסיות שלי. עם תקווה וכעס וגאווה.

_________

*ג'וליה סראנו(המהממת!) מגדירה סיסקסיזם ככה:

The belief that transsexual genders are less legitimate than, and mere imitations of, cissexual genders. Cissexism is most typically enacted through one or more of the following processes: trans-fascimilation(viewing or portraying transsexuals as merely imitating, emulating or impersonating cissexual female or male genders), trans-exclusion(refusing to acknowledge and respect a transsexual’s identified gender, or denying them, access to spaces, organizations, or events designated for that gender), trans-objectification(when people reduce trans people to their body parts, the medical procedures they’ve undertaken, or get hung up on, disturbed by, or obsessed over supposed discrepancies that exist between a transsexual’s physical sex and identified gender), trans-mystification(when people use the relative infrequency or taboo nature of transsexuality to mystify, artificialize or to “other” transsexuals), and trans-interrogation(when people bring a transsexual’s identified gender into question by asking them to answer personal questions about their life story, their motives for transitioning, medical procedures they have undertaken, or when they obsess over what causes transsexuality – such questions reduce transsexuals to the status of objects of inquiry).