סיפור ישן

קהילה קטנה היתה הקהילה היהודית של נובוסיבירסק. אבל סיפור אחד נזכר ממנה ברבות הימים:

היה זה סיפורו של רב הקהילה, שאולוף שמו, ששמו נקשר בבחור צעיר, אחד בוריס פליסובסקי. בתחילת המאה העשרים הכיר פליסובסקי הצעיר את הרב שאולוף, והלה הבטיח לעזור לו בצרות כלכליות שאליהן נקלע. אך לרוע מזלו של פליסובסקי, הוא גילה במהרה שלא היתה זו עזרה שהציע הרב, שניצל את תמימותו וגזל ממנו במרמה את כל כספו.
נסער, פנה בוריס הצעיר לבן דודו, יגור פליסובסקי, וסיפר לו את שאירע לו. "נבל יהודי!" שאג יגור בזעם, ויחד הם זממו נקמה שהסעירה את סיביר.

בערב שמחת תורה, עת הקהילה היהודית בעיר התכנסה להקפות ראשונות ושניות, והרב שאולוף היה בביקור בסנט פטרסבורג, גנב יגור פליסובסקי חומר נפץ מצבאו של הצאר והטמין אותו בבית הכנסת. הפיצוץ שהחריד את האיזור הרג כמה מחברי הקהילה ופצע רבים.

החודשים חלפו והשנים עברו, התעלומה נשארה בעינה, וזכרו של טבח ליל שמחת תורה ריחף כרוח רפאים מעל הקהילה (היהודית… ברור שהיהודית), עד ששנים לאחר מכן, ימים ספורים לפני ליל הסדר, הודיעו לפתע העיתונים שהרצח פוענח ושהמשטרה עצרה את בני הדודים פליסובסקי בחשד לרצח, ומעט לאחר מכן עצרה גם את הרב שאולוף בחשד להונאה וקבלת דבר במרמה.

מפקד המשטרה, דנינובסקי, שהמשטרה תחת פיקודו לא נודעה ביחס אוהד ומגונן כלפי היהודים, הודיע ברוב גאווה על המעצרים, ומיהר להוסיף שעתה, מאחר שהתברר שהמניע הוא ללא ספק נקמה אישית, אין עוד חשד שהטמנת חומר הנפץ בבית הכנסת היתה אירוע אנטישמי.

המאמרים בעיתונות הנוצרית מיהרו לצטט אותו בהינהון נלהב, ודשו עד אין קץ בהשערות ושמועות על נוכלותו של הרב שאולוף, עד שיהיה נדמה כאילו יהודי חמדן אחד עניין אותם יותר מהכנופיה שפוצצה את בית הכנסת.

אין זה סיפור על מקרה רצח אנטישמי נגד יהודים ברוסיה הצארית. זה בסך הכל סיפור על איך שלא תמיד התקפות רצחניות וחסרות אבחנה על בני מיעוטים הן פשעי שנאה. כך לפחות סיפרו לפני מאה שנים מפקדי המשטרה והעיתונים ליהודים והתושבים של נובוסיבירסק הרחוקה.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

מכתב פתוח למנהיגי קהילת הלהט"ב שנאבקים לשיוויון בנישואין – מקייט בורנסטין

לאחרונה קיבלנו את החדשות המצערות שקייט בורנסטין חולה בסרטן ריאות. יש כל כך הרבה טוב שאני יכולה להגיד על האשה המדהימה הזאת, שהיא השראה מתמדת בשבילי ושלימדה אותי המון, אבל אני אסתפק בלהגיד שקייט הצילה את החיים של כל כך הרבה א/נשים להט"בים, שפשוט מגיע לה שיצילו את החיים שלה. באתר הזה אוספים תרומות כדי לממן את הטיפול היקר מאוד (100,000 דולר) שהוא הסיכוי הטוב ביותר שלה לנצח את הסרטן. בימים אלה, כשהחיים של קייט תלויים בכספי תרומות מהקהילה, והקהילה בארה"ב ובארץ עסוקה עד מעל הראש במאבק למען נישואין גאים, חשבתי שזה זמן טוב לתרגם לעברית את המכתב שקייט כתבה ב2009 למנהיגי הקהילה בארה"ב בנושא. הוא התפרסם לראשונה בבלוג המאוד מומלץ שלה, ואחר כך בספר המצויין "נגד שוויון – ביקורות קוויריות על נישואין גאים":

"למנהיגים, חברות ותומכות של הקמפיין לזכויות אדם (הארגון שעומד מאחורי כל סימני השווה בפיד שלכן לאחרונה א.ג.), כוח המשימה ההומו-לסבי הלאומי, וקבוצות ארציות שנאבקות למען נישואין גאים כמטרה העיקרית שלכם,

שלום. אני קייט בורנסטין, ויש לי המון מה להגין לכם, אז מגיע לכם לדעת יותר עלי: אני כותבת ספרים על תיאוריית מגדר פוסטמודרנית ואלטרנטיבות להתאבדות לנוער, פריקים, ופורעי חוק אחרים. אני פמיניסטית, טאואיסטית, סאדומזוכיסטית, פמית, חנונית, אשה טרנסית, יהודיה, ומקועקעת. אני שורדת תסמונת דחק פוסט-טראומטית מאובחנת. אני אכלנית כרונית שאובחנה עם אנורקסיה. אני פיקחת, אבל אני לא תמיד נקייה. יש לי פירסינג באיברים שלא נולדתי איתם. אני גם פעילה ותיקה בקהילה שאתם מתיימרים לייצג, ואני אומרת בצער גדול: אתם לא מייצגים אותנו.

בואו נדבר על אהבה שמאחדת יותר א/נשים משאי פעם אוחדו על ידי אהבה. בואו נגן על שוויון אמיתי.

לפני כמה ימים, הצעת החוק ההומו-לסבית לשוויון בנישואין במדינת ניו-יורק קרסה בלהבות, מספיק להבות כדי לגרום לאנשים לבכות (מאז המכתב, ההצעה עלתה שוב להצבעה ועברה א.ג.). אלפי לסביות, הומואים, ביסקסואליות ואנשים טרנסג'נדרים ובעלי הברית שלהם השקיעו הרבה כסף ושעות של עבודה מהלב כדי לחוקק שוויון בנישואין, ומעט מאוד יצא מזה. זה מבאס. ואני חושבת שהסיבה שזה לא עבד היא שנישואין גאים הם עדיפות לא נכונה עבור קהילות להטבא"ק-וכו'יות.

נישואין גאים – כפי שנאבקים עליהם היום – מבזבזים משאבים שעדיף היה אם היו מושקעים בלהציל כמה חיים. יש כמה פגמים מרכזיים בנישואין גאים כעדיפות ראשונה עבור המאבק שלנו:

נישואין כפי שהם בארה"ב הם בלתי-חוקתיים… אם מקשיבים להגדרה של תומס ג'פרסון להפרדת דת ומדינה. המצב כיום הוא שאם אתה מנהיג רוחני בדת מוכרת, ממשלת ארה"ב נותנת לך חבילה של בין 1,500 ל1,700 זכויות אזרחיות שרק אתה יכול לחלק לאנשים. ואתה יכול להחליט לתת או למנוע את הזכויות האלה מכל אזרח אמריקאי שתבחר, בלי קשר לזכויות החוקתיות של האזרח הזה. לממשלה אין שום זכות חוקתית להעביר את השיפוט הזה לגוף דתי.

שוויון בנישואין – כפי שנלחמים עליו כיום מנהיגים הומואים ומנהיגות לסביות שמתיימרים לייצג את רוב הא/נשים הלהטבא"ק-וכו' – בסופו של דבר יהיה עוד אי-שוויון בנישואין. אמהות חד הוריות, שרבות מהן הן נשים לא-לבנות, לא תקבלנה 1,500-1,700 זכויות שהן צריכות כדי להצליח לגדל את הילדים שלהן יותר בקלות. וכך גם משפחות אחרות ולא-נורמטיביות שמורכבות ממספר א/נשים שאוהבות אחת את השניה ואת הילדות שלהן.

כשמנהיגים הומואים ומנהיגות לסביות מגייסות את הקהילה כדי להילחם על הזכות להנשא, זהו ביטוי נוסף של החמדנות המבנית של אמריקה, כי זהו מאבק שמיטיב רק עם הקבוצה הדמוגרפית שלהם. אין שום הושטת יד מעבר למיניות ומבע מגדרי כדי להיטיב גם עם א/נשים שאינם בדיוק כמונו, ותכלס… זה כזה פוליטיקת זהויות של המאה ה-20.

נישואין הם מוסד שמעניק פריווילגיות. הוא נתן וממשיך לתת פריווילגיות לא/נשים לא רק לפי החלוקות של דת, מיניות ומגדר, אלא גם לפי משתנים של גזע, מעמד, גיל, מראה, יכולת גופנית, אזרחות, מצב משפחתי ושפה. הנסיון לחטוף חתיכה מעוגת הזכויות-לנשואים עוזר מעט מאוד אם בכלל במאבק נגד הדיכויים שמושתים על ידי מוסד הנישואין בפני עצמו, על הרבה מאוד א/נשים, לא רק על פורעי החוקים של מין ומגדר.

המאבק ל"שוויון בנישואין" הוא פשוט לא העדיפות הגבוהה ביותר עבור תנועה שמבוססת במיניות ומגדר. בהגדרה פשוטה, הפשע הנפוץ ביותר נגד א/נשים שהזהויות שלהן מבוססת במין ומגדר הוא אלימות נגד נשים. נשים הן עדיין הזהות היחידה המדוכאת ביותר בעולם, וקצת אחריהן ילדים שמסומנים מכל סיבה שהיא כחריגים.

מנהיגים הומואים ומנהיגות לסביות חייבים להפסיק להיות עסוקים בעצמם ולקחת בחשבון את הנזקים האמיתיים מאוד שנגרמים לא/נשים שאינם רק הומואים או לסביות, שאינם רק ביסקסואליות וטרנסיות אפילו. בהנחה שהכוונה מאחורי כל העבודה שנעשית למען נישואין גאים היא טובה, גם אם מוטעית, הגיע הזמן להפסיק להילחם בחזית הזאת כעדיפות ראשונה עבור התנועה הלהטבא"ק-וכו'ית. הגיע הזמן לעשות חשיבה מחודשת ולבסס את סדר העדיפויות שלנו על א) מי צריכות הכי הרבה עזרה וב) אילו מאבקים יביאו לנו הכי הרבה בעלות-ברית.

אני מבקשת מכם שתיאבקו על שינוי עבור מישהו חוץ מעצמכם. בבקשה. אני מבטיחה שהרווחים שבלעשות את זה יחזרו אליכם פי שלוש. מי צריכות הכי הרבה עזרה זה קל: נשים. ממנהיגים הומואים ומנהיגות לסביות, אני מבקשת שתחברו לתנועות הפמיניסטיות בנות מאות השנים, ולביטויים העכשווים שלהן. אתם רוצים להעביר חוק בקונגרס? תנו נסיון נוסף לתיקון שוויון הזכויות בחוקה (הצעת תיקון לחוקה האמריקאית שתבטיח שוויון פורמלי לנשים, עליה נאבקו תנועות פמיניסטיות אמריקאיות מאז שנות העשרים, ובעיקר בשנות השבעים והשמונים א.ג.), עכשיו כשאובמה בשלטון ויש רוב קטן לדמוקרטים בקונגרס.

לעצירת האלימות נגד נשים וילדים חריגים, ותמיכה בתיקון שוויון הזכויות, יש סיכוי טוב ליצירת חזית לאומית, עם הרבה בעלות-ברית. במגרש הביתי של מיניות ומגדר, יש המון מקום לשינוי שלא דורש מיליוני דולרים ואלפי שעות עבודה.

במבט לתוך הקהילה של א/נשים שמבססות את חייהן במיניות ומגדר, יש הרבה דלתות שצריך לפתוח. מעבר לל', ה', ט' וב', יש גם ק' לקוויריות ומ' למתלבטות. יש ב' לבדס"מיות, וא' לאינטרסקס, פ' לפמיניסטיות וד' לדובים.  הקהילה שלנו מורכבת גם ממחנכות מין, עובדות מין, חשפניות, כוכבות פורנו, גברים ששוכבים עם גברים, נשים ששוכבות עם נשים, ואסקסואלים שלא שוכבים עם אף אחד חוץ מעצמם. אתם רוצים ליצור שינוי אמיתי? תעשו מקום לג'נדרקווירז, פוליאמוריות, פיות רדיקליות, בוצ'ות, פמיות, דראג קווינס, דראג קווינס ושאר אצולת הדראג-פאק המהממת מכדי להיות מתוארת במכתב הקצר הזה.

יש עוד ועוד א/נשים להוסיף לרשימה הגודלת-בהתמדה הזאת של קהילות שאתם חייבים לראות כמשפחה ולייצג באקטיביזם שלכם. אתם לא יכולים להרשות לעצמכם – פוליטית, כלכלית או מוסרית – להשאיר בחוץ אפילו בת חווה אחת שמבססת חלק גדול מהזהות שלה על להיות סקס-פוזיטיב או בכל צורה תומכת של אנרכיה מגדרית.

זה מה שיש לי להגיד לכם. זה ותודה על הלבבות הטובים שהראיתים בבירור באקטיביזם שלכם. כל מה שאני מבקשת הוא שתפתחו את הלבבות שלכם עוד, זה הכל.

הדרך הטובה ביותר ליצור איתי קשר כדי לדבר או כדי לגייס אותי לעזור היא דרך טוויטר. אני מצפה לשוחח איתכם, ואני מקווה שנוכל לעבוד ביחד לפי הקווים שהסברתי למעלה.

בחום, ועם כבוד,

דודתכם קייט"

קייט בורנסטין

קייט בורנסטין

פורסם בקטגוריה התנגדות, טרנסג'נדרס, פמיניזם | עם התגים , , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

סוף העולם (כפי שאנחנו מכירות אותו)

טוב, אז עכשיו שנראה שסוף העולם לא הגיע (לפחות לפי הפיד שלי בפייסבוק, כי זה לא שאחרת הייתי יודעת גם אם הוא כן), אני רוצה לחלוק כמה מחשבות על סוף העולם.
אני חושבת שבמיוחד בעשורים האחרונים, סוף העולם הפך לאובססיה של תרבות המערב ושל תרבויות נגועות בקפיטליזם בכלל, ויותר מכך, נראה שהאובססיה הזאת עם סוף העולם קשורה באופן די הדוק למצב של א/נשים בחברה הקפיטליסטית. כלומר, ככל שא/נשים חיות קרוב יותר ללב הקר של המערכת הזאת, קרוב יותר לאידיליה המובטחת של שכונות פרוורים לבנות עם בתי קוטג' וגדרות עץ,  כך גדל הסיכוי שלהם לייחל בכל מאודם לסוף העולם.
הדוגמא הקיצונית ביותר שאני יכולה לחשוב עליה היא כמובן הדת שמסתמנת ככוח הפוליטי העולה של העשורים האחרונים בארה"ב: הנצרות האוונגליסטית. אני לא ארחיב על המהות של הדת הזאת, ששיכללה את הקשר בין הנצרות לקפיטליזם ואימפריאליזם דורסניים לכדי אומנות וסוחפת אחריה כשבעים מליון אמריקאים שהפכו לכוח המניע מאחורי הימין הקיצוני בארה"ב והתמיכה שלו בישראל, אבל אני ממליצה מאוד לקרוא וללמוד עליהם כמה שיותר. הנקודה החשובה שהם מדגימים היא זאת: בלב התרבות הקפיטליסטית האמריקאית חיים שבעים מליון בני אדם, שבמידות שונות של דחיפות מקווים לסוף העולם בזמן הקרוב מאוד: אולי היום, אולי השבוע, אולי בשנה הבאה… ואלה לא רק האוונגליסטים: לפי סקר אחד, יותר מ40% מהאמריקאים מאמינים שיום הדין מגיע.
גם הריבוי של כתות קטנות יותר שמבשרות על סוף העולם, כמו הכת של דיוויד כורש והאום שינריקיו שביצעו את מתקפת גאז הסארין ברכבת התחתית של טוקיו, הם חלק אחר, קיצוני יותר, של אותו הטרנד הדתי.
אבל לא רק אצל הפנאטים הדתיים סוף העולם נהפך לאובססיה: ממלחמת המפרץ, דרך באג אלפיים, האחד עשר בספטמבר ועד לתחזית של המאיה (שכפי שציין ג'ון סטיוארט, פשוט היו כל-כך טובים בלחזות מתי ציוויליזציות יסתיימו), נראה שכל כמה שנים כולנו פשוט משתכנעים שהנה זה מגיע. הערה אחת שהעיר כותב פאנזין ישראלי אומרת את האמת שמתחבאת לנו מתחת לאף על סוף העולם:

"אבל כפי שכולנו זוכרים, חוץ מכמה טלפונים ביפן שמחקו הודעות וכמה מכונות לגביית דמי נסיעה בניו-ג'רזי, הדבר היחיד שסירב לעשות את העבודה שלו היה באג המילניום העצלן הזה.
ולא שזה היה מחוסר תמיכה – הרי כולנו עודדנו אותו, לא? למרות שרוב האנשים עשו זאת בשקט, כמו משאלת יום הולדת שלא תתגשם אם תגיד אותה בקול. למעשה, אני מעז להגיד שכל אזרח מערבי, ללא קשר למעמד כלכלי ועמדות פוליטיות, שלא היתה בלבו סקרנות-גובלת-בתשוקה לראות את באג 2000 משתק את המכונות של החיים המודרניים, היה מנותק לחלוטין מרוח התקופה."

ולמעשה, כשחושבות על זה, יש די הרבה הגיון בכך שנראה שכולם, בלי להגיד את זה, די רוצות את הסוף הזה. כי הקפיטליזם הוא סבל. לא רק עבור הפועלות והעניים, אלא גם עבור מעמד הביניים ומעמד בעלי הרכוש וכל יצור חי שנאלץ לחיות תחת החוקיות הרצחנית והמתעללת שלו. השבוע פורסם סקר שמעיד בדיוק על זה: החברות המאושרות ביותר בעולם הן אלה של אמריקה הלטינית, שעל אף התעמרות בת 400 שנים מצד אירופה וארה"ב, ממשיכות להפנות עורף עיקש לקפיטליזם הדורסני ומוצאות עם השנים יותר ויותר דרכים לתמוך אחת בשניה בסולידריות. בסינגפור, אותו חלום רטוב של חיים הכט ומודל הערצה של הקפיטליזם התעשייתי, חיים הא/נשים הכי פחות מאושרים בעולם, וא/נשים גם לא מאושרים בגרמניה וצרפת, וכמובן במדינות שבהן הקפיטליזם הכה הכי חזק לאחרונה: האיטי, אפגניסטן, עיראק.
הסבל היומיומי והריבוי של הטראומות האלימות שהם תוצאה בלתי נמנעת של החיים תחת השיטה הדכאנית הזאת מביאים עוד ועוד מאיתנו לדכאון ואובדנות, ועבור כולנו, גם עבור אלה שלא רוצות למות במובן הזה, הם מייצרים את התקווה הכמוסה שאולי בקרוב זה יגמר, שאולי מחר לא נצטרך לקום בבוקר לעוד יום של הישרדות, עבודה, ניכור ודיכוי.
הרצון הזה הוא השארית האחרונה של התקווה שיכול להיות אחרת, והפופולריות שלה בעשורים האחרונים לא מקרית. היא חוזרת לתחזית השגויה אבל המרתקת שנתן פרנסיס פוקויאמה עם נפילת ברית המועצות: הוא טען שהגענו לקץ ההיסטוריה, ומעתה ברור לכל אדם רציני שהקפיטליזם הוא הדרך היחידה. מסתבר שהנצחון הגדול של הקפיטליזם היה מכה אנושה לתקווה של האנושות ככלל, שכמו חולה סופנית, כל מה שנשאר לה לקוות לו הוא הסוף.
אבל אם יש מוסר השכל לסיפור העצוב הזה, הוא שחיים ללא תקווה הם בלתי אפשריים, ולכן התקווה היא כוח שאי אפשר להעלים לחלוטין. היא חוזרת ומתגלה גם מול המצבים האבודים ביותר, ולו רק בצורת התקווה שזה יגמר. ואכן, באותם שני העשורים מאז "קץ ההיסטוריה", אנחנו עדות להתפרצויות חדשות, חזקות ויצירתיות יותר, של התנגדות: באמריקה הלטינית, באביב הערבי, ביוון, בספרד, בישראל וגם בלב המאפליה של התרבות האמריקאית, מהפגנות הענק ברחובות סיאטל בנובמבר 1999, שהיו יריית הפתיחה של התנועה העולמית נגד הגלובליזציה, ועד לתנועת הOccupy: א/נשים ממשיכות לקוות ליותר מרק סוף העולם.
המשיכה לסוף העולם מעידה רק על כשל של הדמיון: אם אנחנו מעיזות לקוות לגרוע מכל, למה שלא נעיז פשוט דמיין את העולם אחרי הקפיטליזם, אחרי הפטריארכיה והעליונות הגזעית, אחרי שואת בעלי-החיים והאלימות האינסופית שאנחנו מפעילות על הסביבה החיה שלנו?
ולבסוף, אנחנו צריכות לזכור עוד דבר אחד: למאבק על הדמיון והתקווה שלנו יש משמעויות שהן גורליות באמת, ולא רק לרווחה הרגשית שלנו. כי לצד הפנטזיה הכמוסה על סוף העולם, הולכים ומתעצמים להם שני איומים שבאמת יכולים להביא לסוף העולם בזמן הקרוב: נשק גרעיני ושינויי האקלים. ושלא במקרה, אותה האימפריה האמריקאית שאזרחיה מייחלים כל כך לסוף העולם, מובילה בעיקשות את הדהירה העולמית לעבר שני האסונות האלה. היכולת של האנושות לבלום את הדהירה הזאת, כמו גם את אינספור הזוועות האחרות שנמשכות מבלי שהעולם יבוא על קיצו, תלויה בדיוק ביכולת שלנו לדמיין עולם אחר ולהפנות את התקוות והכוחות שלנו למאבק עליו. אני יכולה רק לאחל לנו ולעולם הזה שנצליח.

פורסם בקטגוריה התנגדות | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת

גופן, עצמיותנו: אל מעבר לסקסיזם ולסוגנות / פטריס ג'ונס

לכבוד יום ההזדהות הבינ"ל עם בעלי החיים במשקים המתועשים שחל היום (ה-2 באוקטובר), בחרתי לתרגם את המאמר המעולה הזה של האקופמיניסטית פטריס ג'ונס. ג'ונס היא רכזת המקלט לבעלי-חיים בחוף המזרחי (מקלט לציפורים אמיצות), כמו גם הרכזת של הברית העולמית למאבק ברעב (Global Hunger Alliance), פעילה ודוברת זה שנים רבות למען שחרור נשים ובעלי-חיים. בין השאר היא כתבה גם את הספר המומלץ מאוד Aftershock, מדריך לאקטיביסטיות ובעלות בריתן להתמודדות עם טראומה בעולם אלים.

פטריס ג'ונס במקלט לבעלי-חיים

פטריס ג'ונס במקלט לבעלי-חיים

כותרת המאמר היא פראפרזה על "גופנו, עצמיותנו", ספר פמיניסטי פורץ דרך על הגוף והבריאות של נשים, שלפני שנה כתבתי כאן בין השאר על הפרוייקט המקביל אליו בישראל: נשים לגופן. "סוגנות" או "ספשיסיזם" היא הדיכוי הממוסד על בסיס השתייכות לזן ביולוגי, כלומר הדיכוי של כל בעלי-החיים הלא-אנושיים על-ידי בני האדם.

*אזהרת טריגר*: דיון באונס, אונס בנישואין, גילוי עריות, אלימות במשפחה, הטרדה ותקיפה מינית, פגיעה ורצח של בעלי-חיים ושימוש באברי הרבייה של בעלי-חיים.


גופן, עצמיותנו: אל מעבר לסקסיזם ולסוגנות / פטריס ג'ונס

בלובי של מלון מפואר, המשתתפים בכנס זכויות בעלי-חיים מתאספים כדי להתחבר ולהוציא קיטור אחרי יום קשה של חינוך ודיון. כלבה שחברותיה האנושיות קוראות לה "בייב" יושבת במרכז ההמולה. כמו רובנו, בייב לא ממש אוהבת שזרים נוגעים בה. כמו רובנו, לבייב היו כמה חוויות חיים שגרמו לה להיות ביישנית וקצת לחוצה בקרבת אנשים שהיא לא מכירה.

לבייב נהיה לא נוח בצורה ברורה לעין כשאדם אחרי אדם נוגעים בה, תופסים ומלטפים אותה מבלי להשיג קודם את הסכמתה או אפילו לשקול את הרצונות שלה. שפת הגוף של בייב מביעה את העדפותיה בבהירות. היא נרתעת, מכופפת את ראשה, ומתקרבת לחברתה האנושית בשביל הגנה. פעם אחר פעם, חברתה האנושית אומרת דברים כמו "בייב נהיית לחוצה בקרבת זרים" ו"נראה שבייב לא רוצה שיגעו בה עכשיו". בעודם בטוחים שהם מיוחדם באופן כלשהו, או פשוט שקועים כל כך ברצונות שלהם שהם לא שמים לב לשלה, האנשים ממשיכים לגעת בבייב בכל מקרה. בסופו של דבר, בייב והחברה האנושית שלה נאלות לעזוב את האזור כדי שיהיה לה קצת מרחב.

מריצה שנה קדימה. אותו הכנס, מלון אחר, אותו הצורך בנחמה אחרי יום ארוך של התמודדות מול צער נורא. אקטיביסט אחד, שיכור במידה שבה אתה אומר מה שאתה באמת חושב כי כל העכבות שלך נעלמו, מסביר, אחרי שננזף על שתפס את התחת של כמה נשים, שיש לו את הזכות לגעת בכל אשה שהוא רוצה לגעת בה. הוא צוחק מהרעיון שהוא צריך לקבל רשות קודם, ונראה שהוא חושב שהרעיון אבסורדי, באותה הצורה שרוב האנשים חושבים על קביעה-עצמית של בעלי-חיים לגבי הגוף שלהם. אחרי שהוא נדחה על-ידי קבוצה אחת של נשים, הוא מדדה לעבר החברה האנושית של בייב ושואל אותה אם יש לה אילושהן נטיות לסביות.

למה אנשים אוכלים היום יותר בשר מאי-פעם, למרות עשורים של פעילות צמחונית? למה כל-כך הרבה גברים מכים את הנשים והחברות שלהם, למרות עשורים של פעילות פמיניסטית? למה כל-כך הרבה הורים מרגישים נפגעים כשילדיהם מכריזים שהם צמחונים או להט"בים? למה כל-כך הרבה נשים בוחרות להינשא, כשלעתים קרובות כל כך משמעות הבחירה הזאת היא ויתור על הזכות להחליט האם ומתי גופך יחדר? למה שמישהו יבחר בכלל לאכול בשר?

תאמינו או לא, לכל השאלות האלה יש תשובה אחת. לרוע המזל, עדיין אין לנו מילה בשבילה.


האח הגדול נגד אמא אדמה

למרות שאין לנו מילה לבעיה, אנחנו מזהות אותה כשאנחנו רואות אותה. היא הקו המחבר שעובר מתחת לכל ההפרעות החברתיות והסביבתיות שתוקפות אותנו ואת כדור הארץ. תוכלו לקרוא הכל על הבעיה הזאת בספר בראשית, או במצע המפלגה הרפובליקנית: לגברים יש את הזכות והחובה לרדות באדמה, בבעלי-החיים, במשפחות שלהם ובגברים מאמונות אחרות.

אנחנו נוטות לחשוב על סוגנות וסקסיזם כשתי בעיות נפרדות אך משיקות. למען האמת, הן פשוט שתי פנים של אותה הפגיעה חסרת השם. נשים ובעלות-חיים, לצד ילדים והאדמה, נתפסו לאורך ההיסטוריה בכרכוש של גברים ראשי משפחות, שהתחרו עם גברים אחרים על עוד כוח ורכוש. הפטריאריכה (השליטה הגברית בפוליטיקה ובחיי המשפחה) והפסטורליזם (רעיית בעלי-חיים כדרך חיים) הופיעו על במת ההיסטוריה ביחד ואינן ניתנות להפרדה, כי הן מוצדקות ומשוחזרות על-ידי אותן האידיאולוגיות והפרקטיקות. אפשר למצוא את דרכי החשיבה וההתנהגות האלה בכל מקום ממחנה המעצר במפרץ גוואנטנמו ועד לאזור המת במפרץ צ'סאפיק [הערת המתרגמת: מפגע אקולוגי שיצר אזור גדול ללא חיים מתחת למים].

במרכז הבעיה נמצאים זרות, הפרדה ודיסוציאציה. ההתנכרות היא בו-זמנית סיבה ותוצאה של הבעיה. אנחנו מנותקות מהאדמה, מבעלי-חיים אחרים, אחד מהשניה, ומעצמנו. כשאנחנו עושים את הדברים הנוראים הללו, אנחנו מגבירים את הניכור, והמעגל של פגיעה וניכור ממשיך.

בתהליך, אנחנו מנותקות מהגוף שלנו. רבות מאיתנו מאמצות פילוסופיות ואמונות דתיות שדוחקות בנו לראות בגופים שלנו, בנו עצמנו, עצמים טמאים שעלינו להתעלות מעליהם. גורמים לנו לראות בגופים שלנו משהו שאינו אנחנו עצמנו. כשאנחנו חווים את עצמנו בצורה כל-כך מקוטעת, האם זה פלא שגברים מצמצמים נשים לאיברי הגוף שלהן בפורנוגרפיה, או שהביתור היום-יומי של בעלות-חיים לחלקי הגוף שלהן נראה כל-כך טבעי?

הגוף של מי? העצמיות של מי?

מרגע שגופים נתפסים כעצמים שיש לשלוט בהם, נשאלת השאלה: מי ישלוט בהם? במדינות רבות בארה"ב ובמספר מדינות אחרות, לא ניתן להעמיד לדין בעלים על אונס נשותיהן [הערת המתרגמת: הדבר לא נכון לגבי ישראל]. ה"זכות" של גבר לקיים יחסי מין עם אשתו עם או בלי הסכמתה, מקבלת משמעות רק בהקשר של תפיסת עולם שבה גוף הוא דבר ולא עצמיות. מרגע שבת נמכרה או "נמסרה" על-ידי אביה, הזכות לשלוט בגופה עוברת לבעל.

"הבניה חברתית" היא המונח שבו משתמשים סוציולוגים כדי לתאר את התהליך שבאמצעותו אנשים יוצרים ביחד קטגוריות, כמו מגדר או זן ביולוגי, ואז לומדים לראות בקטגוריות האלה דבר טבעי. הרעיון שלפיו בעלות-חיים הן עצמים ולכן אין צורך לשאול אותן לפני ששוברים את הגוף שלהן הוא הבניה חברתית שמקורה בימים שבהם כל הנשים היו רכוש של האבות שלהן. בגלל שהתפיסות שלנו בנוגע לבנות ולפרות חולבות התפתחו כששתיהן היו רכוש של בעלים, המאפיינים שאנחנו מייחסים לנקבות אנושיות ולבעלות-חיים מבויתות מחזקים זה את זה. [הערת המתרגמת: באנגלית מוקדמת, המונח husband, בעל, התייחס הן לבעל של אשה והן לאדם שמגדל בעלי-חיים]

כשאנחנו מבינות את זה, אנחנו יכולות להתחיל להבין למה כל-כך הרבה אבות נסערים כשהבנות שלהם בוחרות בצמחונות. גברים שעד אותו היום מעולם לא שמו לב לדברים כמו קניות, תכנון ארוחות ובישול, הופכים ברגע למומחים בתזונה כשהבנות שלהם מוותרות על בשר. למרות שהם עשויים להעמיד פנים שדאגה שלהם היא תזונתית, התגברות הרגשות בזמן השיחה סביב השולחן תעיד לכל מי שתרצה לשמוע שהמניע של אותם אבות כועסים הוא משהו אחר, ולא דאגה קרת רוח לבריאותה של ביתם.

זוהי עדות לכך שכולנו מבינות, ברמה עמוקה ובלתי- מדוברת, את הקשר בין שעבוד בעלי-החיים לשעבוד הנשים. הילדה שמוותרת על בשר מוותרת גם, במידה מסויימת, על הכבוד לסמכות הפטריארכלית. וברמה מסויימת, גם היא וגם אביה יודעים זאת. האם נוקטת לרוב עמדה כפולה, מצצדת בבת כשותפה לחוויה הנשית אבל גם באבא כשותף להורות. הויכוח יכול להמשך שנים על גבי שנים, ולהרוס כל ארוחת חג, כי השורשים האמיתיים של הסכסוך לעולם לא יוצאים לאור. זהו מיקרוקוסמוס של בעיית הסקסיזם-סוגנות: לא ניתן להבין באמת או לפתור אף אחד מהם עד שלא חושפות את השורשים שלהם, הסבוכים זה בזה.

בארה"ב, לפחות אחת ממאה ילדות נאנסת על-ידי אביה הביולוגי, והאחוז גבוה בהרבה כשמדובר באב חורג או בחבר של האם. אחת מכל ארבע בנות עוברת תקיפה מינית לפני גיל 18, כשהתוקפים הם לרוב בני משפחה או חברים של המשפחה. בשר והאיבר הזכרי מקושרים לעתים קרובות בתפיסה הרווחת. יש אפילו מי שמכנים אוננות גברית "להכות בבשר" ["beating the meat"]. בנוסף, בשר הוא תוצאה של תהליך של אלימות. בכל שלב בתהליך, מההפריה ועד לשחיטה, הגופים של בעלות-חיים עוברים מניפולציות ללא הסכמתן. אז כשבת מסרבת לבשר, היא אומרת "לא" ליותר מתפריט.

אקופמיניזם בפעולה

אשה צעירה מוצאת תרנגולת לצד הדרך ומביאה אותה למקלט שלנו. היא נראית כמו אשה נורמטיבית, אבל נושאת עימה סוד חתרני. בעודה פוזלת אל אור הבוקר, היא נזכרת ברגע המדוייק שבו הפכה לטבעונית: "כיתה ז'. סביב השולחן. אבא שלי נופף במזלג שעליו חתיכת סטייק גדולה ואמר 'מווו'. וזהו זה."

אני באוניברסיטת ניו-אורלינס, מדברת עם כיתה של תלמידות מגדר על הקשרים בין פמיניזם לשחרור בעלי-חיים. כמה מחברות הסגל של הפקולטה נוכחות, ונראה שהן נהנות מהתיאוריות שלי על ההבניה החברתית של מגדר וזן ביולוגי. לפתע אני מניחה לספקולציות התאורטיות, ומתחילה לדבר על חלב. "אתן יכולות לדמיין", אני שואלת, "ללדת תינוק ואז שמישהו יקח אותו ממך… רק כדי למישהו אחר יוכל לקבל את החלב שלך?" כמה נשים מחקות באופן לא מודע את התגובה האינסטנקטיבית שלי למחשבה, כשהן משלבות מתוך רפלקס את ידיהן כדי להן על השדיים שלהן. מאחר שאנחנו בדרום ארה"ב, אני מזכירה לכולנו שנשים שחורות בתקופת העבדות נאלצו, למעשה, להניק את התינוקות של נשים אחרות. אנחנו שותקות לרגע, מגנות על השדיים שלנו, וחושבות על זה. "זהו," אומרת אחת מחברות הסגל כשהיא עוברת על פני אחרי ההרצאה, "אני לא שותה חלב יותר".

הגיע הזמן לברית בין פמיניסטיות לפעילות לשחרור בעלי-חיים. מי שלקחו על עצמם לייצג את בעלי-החיים צריכים ליצור קואליציות מכוונות ומפורשות עם ארגונים ונשים הפועלות למען שחרור הנשים.

חלב הוא המאבק המשותף המבטיח ביותר. פרות מעוברות בכוח פעם אחר פעם כדי שהגופים שלהן ייצרו חלב עבור העגלים שלהן. ואז בני אדם גונבים גם את החלב וגם את העגלים כדי לייצר רווחים עבור תעשיות החלב ועגל החלב. הפרות סובלות ממחלות פיזיות מכאיבות, כמו דלקת שדיים, כמו גם מהמצוקה הנפשית שנוצרת כשקורעים מהן את הילדים והחופש שלהן. ובינתיים, מוצרי חלב אחראים להאצה הלא בריאה בוסת מוקדמת של ילדות, וגם נמצא קשר בינהן לבין סרטן השד אצל נשים. כך שבלוטות החלב של פרות מנוצלות כדי לייצר מוצר שפוגע בבלוטות החלב של נשים אנושיות.

ביצים הן אפשרות נוספת למאבק משותף. גם כאן, בעלות-חיים ממין נקבה עוברות עינויים שלא יתוארו בשביל הניצול של חלקים ממערכת הרבייה שלהן עבור עשיית רווחים. וגם כאן, שוב, המוצרים פוגעים בסופו של דבר באיברים המקבילים בגופן של נשים אנושיות. מחקר עדכני מצא קשר בין צריכת ביצים וסרטן השחלות.

יהיה אשר יהיה הנושא שנבחר, עלינו לוודא שהמאמצים שלנו כנים ולא היפותטיים. אקופמיניזם תאורטי הוא סתירה במונחים. אם אנחנו רוצות לאחות את הקרעים שמפרידים ביננו לבין האדמה, בעלות-חיים אחרות, ועצמנו, אנחנו חייבות להכניס לזה את כל כולנו.

מוקדם יותר השנה, כאן במקלט החוף המזרחי, ברווזה צעירה בשם "שחף" [Seagull] דשדשה לתוך המהומה כשתרנגול חדש, שאומן על-ידי בני אדם להיות תוקפני, התחיל להציק לאחד התרנגולים המבוגרים בחצר הקדמית. שחף צעדה למרכז הקטטה, אמרה משהו לכל אחד מהתרנגולים בתורו, ואז השתמשה בגוף שלה כדי להרחיק את התוקף מהקורבן, בעודה מדברת אליו בטון נוזף לאורך כל הדרך. האתגר שלנו הוא להיות לפחות אמיצות וחומלות באותה המידה, במאמצינו לתקן את הנזק שהזן הביולוגי שלנו עשה. אם שחף הקטנה מוכנה להכניס את הגוף שלה לתוך המאבק, המינימום שאנחנו יכולות לעשות הוא ללכת בעקבותיה.

"שחף" במקלט לבעלי-חיים

"שחף" במקלט לבעלי-חיים

פורסם בקטגוריה פמיניזם, שחרור בעלי- חיים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 7 תגובות

טרנסיות ללא גבולות: עולם ללא שומרי סף

התבקשתי להעלות את מה שאמרתי בפאנל בכנס "זהירות מהמרווח" השבוע, אז למרות שלא התכוונתי לעשות את זה ובשביל מי שפספסה, הנה:

*ההרצאה בהשראת ומוקדשת לחבר לזלי פיינברג, לוחם אמיץ שלימד אותי המון ממה שאני יודעת.

שלום.
אני רוצה להתחיל בהתנצלות. אם באתם לשמוע ממני הרצאה אקדמית, אני הולכת לבזבז לכם את הזמן. לא באתי לכאן היום בכובע אקדמי, ולמרות שאני יכולה לעשות דראג אקדמי משובח, האמת היא שאין לי בכלל תעודת בגרות והלימודים הגבוהים שאני מתכננת נכון לעכשיו הם בייעוץ פנסיוני, התחום שבו אני עובדת. אני שטח. אני באה מהשטח ומדברת אל השטח או על השטח ולשטח אני גם חוזרת כשההרצאה נגמרת. השטח שאני חיה בו הוא של אשה טרנסית מזרחית וביסקסואלית, עם תודעה פמיניסטית, שצריכה לעבור בעולם של דימויים ומשמעויות שנכפים עלי בידי תרבות פטריארכלית שרוצחת נשים כמוני, או יותר גרוע מכך. השטח שאני פועלת בו הוא של נשים וא/נשים טרנסג'נדרים במצבי קצה: טרנסיות בזנות ועבודת מין, נוער טרנסג'נדרי וא/נשים טרנסג'נדרים מחוסרי דיור, א/נשים טרנסג'נדרים שהם גם מבקשי מקלט או מהגרי עבודה, ועוד. אז כמו שאמרתי, אם באתם לשמוע הרצאה אקדמית, עמכם הסליחה.

לפני שאני אתחיל לדבר על מה זה אומר, עולם ללא שומרי סף, אני רוצה לשים על השולחן כמה מיחסי הכוחות שפועלים על וסביב ההרצאה הזאת: אנחנו יושבות כולנו באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים בירושלים, אותה אוניברסיטה שהכפישה והקיאה מתוכה את חברתי אורטל בן דיין בגלל שהעזה להתלונן על הטרדה מינית וגזעית מצד המרצה שלה בחוג לסוציולוגיה, גדעון ארן. אורטל לא מרבה להגיע למוסד הזה מאז, כך שהיא לא נמצאת בקהל היום ולא תשמע את מה שיש לי להגיד, וכמוה גם נשים נוספות שאגרו את האומץ להתלונן וחטפו את העונש ששמור למי שלא מוכנה לשתוק. זהו גם אותו הר הצופים שאל המדשאות הירוקות שלו נסחפת מפעם לפעם עננת גאז מדמיע, מתנת הדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני ותושבי שכונת ואדי ג'וז הסמוכה. תושבי ואדי ג'וז לא יבואו לשמוע אותי היום, גם לא חברי מהשכונה, ובאופן כללי מעטים הפלסטינים שעברו את מסך הגזענות והאפרטהייד שחוצץ בין האוניברסיטה העברית לסביבתה (וכל הכבוד למי שהצליחה ובכל זאת נמצאת פה היום, זה לא מובן מאליו). ולמרות שמדובר בכנס על אדמיה ושטח, זהו למעשה כנס אקדמי, על השטח. כאשה שעובדת במשרה מלאה (מחוץ לאקדמיה, בשטח), הייתי צריכה לוותר על יום עבודה כדי לבוא לדבר אתכם. לא רבות מהנשים והגברים העובדים של החברה הישראלית עשו כמוני וויתרו על משכורת של יום או יומיים כדי לנכוח כאן, אז גם אותם לא נראה באולם היום, וכל הכבוד לנשים והגברים העובדות של החברה שלנו שכן נמצאות כאן היום, וגם כל הכבוד לכל הגברים והנשים בנות מעמד הפועלים שלא נמצאות כאן היום כי הן עסוקות בעבודה שצריכה להעשות כדי שהעולם הזה ימשיך להסתובב. ואחרונה חביבה אני אזכיר עוד אורחת אחת שנשארה בחוץ, וזו הביסקסואליות. הנטיה המינית שכולם אוהבים לשכוח ולהשכיח. בכל הכנס השנה לא שובצה הרצאה אחת בנושא הנטיה המינית של חצי מהקהילה הגאה. כך שכאשה טרנסקסואלית, היו מי שהיו מוכנים לרדוף אחרי ימים ושבועות כדי שאבוא להרצות (וזה לא היה קל וגם לא מובן מאליו, אז תודה לכם), אבל כאשה ביסקסואלית הסיפור שלי בכל זאת נשאר בחוץ, בלתי מדובר ובלתי מסופר, כמו הסיפור של חצי מהקהילה הגאה.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כי אני חושבת שיש תנועה שצריך לעשות כדי להבין איפה אנחנו נמצאות, זה לא מספיק להסתכל על הכיתוב על הקיר, זה לא מספיק לראות מי מדכא אותנו, כדי להזהר מהמרווח, צריך גם להסתכל למטה. זה עלול להיות מפחיד ולי אישית זה תמיד עושה ורטיגו, אבל אנחנו חייבות להסתכל למטה. לראות את מי שמדורגת מתחתינו בשרשרת המזון הקפיטליסטית, לראות שאנחנו לא רק מדוכאות, שהחברה הזאת מאלצת את כולנו לתוך תפקידי מדכא, ולראות את מי שאנחנו מדכאות, את מי שאנחנו הורגלנו לא לספור, את מי שהורגלנו לעבור על פניה ועל פני הכאב שלה בלי לשים לב בכלל שהיא שם, ושהכאב שלה שם.
שנית, אני מספרת לכם את כל זה כי אלה כולן דוגמאות למהי נגישות, ולמיהם שומרי סף. שומרי סף הם לא רק פסיכיאטרים שמנצלים כלכלית נשים טרנסיות ומעקבים תהליכים הכרחיים של שינוי מגדרי, כולנו עברנו שומרי סף כדי להכנס לפתח האוניברסיטה היום. ולא כולם יכולים לעבור את שומרי הסף האלה. החברה שלנו מורכבת מרבדים של נגישות וחוסר נגישות, של סלקציות גזעיות, מיניות, ומגדריות, סלקציות של יכולת גופנית, נפשית וכלכלית, והרבה פעמים הסלקציות האלה צריכות סלקטור, שומר סף. שומר סף יכול להיות שוטר, או חייל במחסום, הוא יכול להיות עובד קבלן ששומר עבור פחות משכר מינימום בכניסה לקניון או לאוניברסיטה, והוא יכול להיות סלקטור בכניסה למועדון. אבל הוא גם יכול להיות פקיד אפור שדוחה בקשה שגרתית, הוא יכול להיות אח בבי”ח פסיכיאטרי, הוא יכול להיות אבא או אמא או סתם גבר מפחיד בכניסה לרחוב, הוא יכול להיות קבלן או מתכנן עירוני שלא דואג לנגישות לנכים, או מישהו שמעיר בצחוק הערה סקסיסטית או הומופובית.
אז כשאני מדברת על עולם ללא שומרי סף, אני בעצם מדברת על עולם שבו אין מי שישמור על היררכיות של נגישות וחוסר נגישות למשאבים ולהזדמנויות בחיים, עולם שבו אין מרכז כוח שמחליט איך יחולקו מצבים של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה. אני מדברת על עולם בלי גבולות.
חשוב לשים לב שלפחות רוב הזמן, מי שאחראי על החלוקה של משאבים, של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה, נתפס כמי שעושה לכולנו טובה. המדינה מדומיינת כישות מגוננת ששומרת על כולנו מפני הפושעים הרעים, והשוטר שהיא שולחת בסה"כ בא לשרת ולהגן, מאבטחים, פסיכיאטרים, סוהרים, חיילים במחסום, קבלנים, משפחה: שומרי סף מכל הסוגים מוצגים בפנינו כמי שבסה"כ דואגים שהכל יהיה כאן בסדר. כמי שדואגים לנו, מגינים עלינו מפני האחר, מפני הרעים.
גם בחיים של א/נשים טרנסג'נדרים, שומרי הסף מציגים את עצמם כמי שתפקידם לדאוג לנו ולהגן עלינו, לעשות שהכל יהיה בסדר. ובמקרה המיוחד של התעשייה הפסיכיאטרית שמציבה מכשולים בפני א/נשים שמעוניינות בשינוי מגדרי, האויב שמפניו צריך להגן עלינו הוא למעשה אנחנו עצמנו. צריך להגן עלינו, ככה מסבירים לנו פעם אחר פעם, מפני החלטות פזיזות, מפני מניעים לא נכונים, זה לא כאילו אנחנו באמת יודעים מה טוב לנו, נכון? את זה עדיף להשאיר למומחים.
העובדה שה"טיפול" בא/נשים טרנסג'נדרים מזהה אוייב בתוך הטרנסג'נדר עצמו מגלה דבר חשוב: הפרדיגמה של הגנה היא למעשה אותה הפרדיגמה של חלוקת האוכלוסייה ל"א/נשים" ול"לאאנשים", לאלו הראויים להגנה ולאלו שיש להגן מפניהם. זו הפרדיגמה שדרכה מדובר שיח של הגנה לאומית, שמייצר סדר הגמוני דרך המצאה של סכנה שמקורה לא בכוחות הדיכוי ובאכזריות שלהם, אלא במדוכאים. כלומר, ההגנה המוצעת עלידי שומרי סף היא למעשה לא הגנה עלינו, אלא הגנה על הסדר הקיים. זיהוי האוייב בתוך נפשם של א/נשים טרנסג'נדרים חושף זאת, מפני ששומרי הסף נאלצים במקרה הזה להמציא אדם טרנסג'נדר מפוצל לשניים: קודם האדם הנורמטיבי שעליו יש להגן, ואז מכלול הפתולוגיות הנפשיות הבלתינורמטיביות של הטרנסג'נדריות, שמהן צריך להגן עליו. הסיבה לכך היא, כמובן, שתפקידם של שומרי סף הוא לא להגן על א/נשים אלא להגן על הסדר, במקרה הזה הסדר המגדרי, אחרת איך אפשר להסביר ניצול וגרימת סבל לא/נשים טרנסג'נדרים בניגוד לרצונם כטיפול?
זה גם הזמן להזכיר שלפחות רוב הזמן, גם מי שמבצע בעצמו את תפקיד שומר הסף פועל מתוך האידיאולוגיה של הגנה ודאגה, ומאמין שהוא למעשה עושה מעשה טוב, או לכל הפחות שהוא רק מבצע כהלכה את התפקיד שניתן לו. א/נשים שמבצעים תפקידי שמירת סף לא חושבים על עצמם כמי שמשעתקים דיכוי וגורמים סבל, ומנגנוני שמירת הסף הם כאלה שלרוב חוסכים מהם את אי הנוחות שבהתבוננות ישירה בסבל שהם גורמים.
למעשה, רוב שומרי הסף לא יודעים שהם בעצם שומרי סף, הם לא יודעים שהם מבצעים למעשה את התפקיד של אכיפת דיכוי. השיטה פועלת כך שהא/נשים שנשלחים בפועל לבצע את הסלקציות לא מודעים למערכות המורכבות של דיכוי ושליטה שבשירותן הם פועלים. זה חשוב. א/נשים אשכנזים לא נחשפים למהות של המבנה הגזעני של החברה הישראלית שמדכאת מזרחים, חיילים במחסום בד"כ לא יודעים איפה על המפה הם נמצאים ומאיפה מגיע הכביש שהם חוסמים ולאן הוא הולך, ובטח ובטח שלא מי מרוויח מהנוכחות שלהם שם, גברים מחונכים לא לראות איך ההתנהגות שלהם, האיומים הסמויים באלימות פיסית ומינית, מגבילה את החיים של נשים ומשליטה עליהן טרור, ופסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לא מבינים לרוב את מלוא המשמעות של מניעת או עיקוב תהליך שינוי מגדרי עבור הא/נשים שבהם הם אמורים "לטפל".
שמירת סף היא עניין של משאבים חברתיים: בחברה שמחלקת באופן בלתי שוויוני במידה מזוויעה משאבים כמו אוכל, דיור, בטחון, הון כלכלי ופוליטי, וגישה למרחב הציבורי כמו גם לשירותים הציבוריים (רפואה, חינוך, בטחון סוציאלי), צריך מישהו שישמור שמי שנשארו בלי כלום בידיים לא ינסו לקחת מהערמות של מי שיש להם הכל.
בהקשר של שמירת סף בפני א/נשים טרנסג'נדרים, המשמעות היא שמירת סף רפואית: מניעת הגישה של א/נשים טרנסג'נדרים לטיפול רפואי. אבל את שמירת הסף הזאת יש להבין גם בהקשר הנרחב יותר של גישה לשירותי בריאות: בעוד קופות החולים והביטוחים הרפואיים מופרטים, מערכת הרפואה הציבורית קורסת מול עינינו ובמקומה עולה תעשיית הרפואה הפרטית לעשירים בלבד, יותר ויותר א/נשים בחברה שלנו מוצאות את עצמן נעולות בחוץ.
שמירת הסף בפני א/נשים טרנסג'נדרים היא גם שמירה על הגבולות המדומיינים של מגדר נורמטיבי: כדי לקיים מערכת של ניצול כלכלי פטריארכלי, אשר במסגרתו בנות מגדר אחד, הנשים, נאלצות לבצע את הרוב המוחלט של העבודה בעולם, חלקה הגדול בחינם והשאר בשכר מחפיר, יש צורך בשמירה על גבולות ברורים של מיהו גבר ומיהי אישה. אם כולם יתחילו לשחק עם המגדר שלהם ולא נוכל לדעת מי הוא מה, איך נדע מי אמור להיות מנכ"ל או ראש ממשלה ומי אמורה לנקות לו את המשרד, או למצוץ לו?
(נשמע מסוכן, לא?)
ואכן, מבטיחים לנו תמיד, עולם ללא שומרי סף עלול להיות מאוד מסוכן. א/נשים יתחילו לעבור תהליכי שינוי מגדרי ללא בקרה כאילו שהיה מדובר בסה”כ בבחירות אישיות עבור הגוף של עצמן ולא בעניין פסיכופתולוגי בעל משמועויות עמוקות עבור החברה והמדינה, אחרות יחליטו בעצמן אם הן בנים או בנות או לא זה ולא זה ויקשקשו עם מרקרים על סעיף המין בתעודות הזהות שלהן, פלסטינים עלולים לההתחיל לסתובב איפה שבא להם כאילו היו בני אדם, פיראטים מחוסרי דיור יפלשו לבתי הקיץ של העשירים, ילכלכו להם את סדיני הסאטן ואז יעשו מהם דגלים וטרמפולינות, אף אחד לא יהיה שם כדי להגן על הכספות והבנקים מפני ביזה וחלוקה מחדש, אתיופים יכנסו לבארים האקסקלוסיביים של הסטודנטים הקולוניאליסטים בבארשבע, רכבי שטח מקולקלים יחסמו את הכניסה לאתרי סקי מזהמים, כל הסכרים יתמוטטו והנהרות יחזרו למסלולם, וכל הלוייתנים, הקרחונים, ההרים, העצים, המרמיטות, התרנגולות והפרות יוכלו לנשום לרווחה ולהתחיל ללקק את הפצעים העצומים ששלטון המין האנושי הותיר בהם.
להצליח לדמיין עולם ללא שומרי סף זה להצליח לדמיין עולם בלי דיכוי, או אם להשתמש במילה מפחידה יותר, לדמיין אנרכיה.
אבל מה עושות? איך אנחנו יכולות לפרק מערכות של חלוקה בלתי שוויונית של משאבים ושמירת סף?
הרמז הראשון הופיע בתחילת ההרצאה: צריך להסתכל למטה. צריך להבין מי תקועים איתנו באותה הסירה ומי תקועים כמה קומות מתחתינו. הרמז השני הופיע לא מזמן: שמירת סף, ושמירת סף רפואית, היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים. למעשה, אף אחת מהבעיות שלנו כאנשים טרנסג'נדרים: אלימות גברית ומשטרתית, עוני, מחוסרות דיור, אלימות מינית, ניצול כלכלי, ייצוג תקשורתי משפיל ומיזוגני, אלימות במשפחהאף אחת מהבעיות האלה היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים.
אם כא/נשים טרנסג'נדרים אנחנו רוצות לשים סוף למערכת חלוקת המשאבים שמשאירה אותנו בחוץ, יכול להיות שכדאי לנו להתחיל למצוא דרכים לפעול ביחד, קודם כא/נשים טרנסג'נדרים, ואז ביחד עם כל מי שיש לה אינטרס משותף איתנו: שכבות מוחלשות ללא גישה לשירותים רפואיים, א/נשים המתוייגים כחולי נפש, א/נשים המוגדרים "בלתי חוקיים" ועוד, לבניית אלטרנטיבות למערכת הרפואה לעשירים בלבד, למלחמה על הבריאות הציבורית, להפצת ידע רפואי וידע על שירותי רפואה נגישים, ולפרסום ברבים של שמותיהם וסיפוריהם של א/נשי מקצוע שעושים שימוש לרעה בכוח שניתן להם כדי לסחוט כלכלית, נפשית, או אפילו מינית, את המטופלים שלהם. נוכל גם למצוא מכנה משותף עם ארגוני נשים ועם כל מי שסובלות תחת הסדר המגדרי הקיים.
אי אפשר להפריז בחשיבות של ארגון קהילתי להשגת המטרות האלה. בעולם שבו יחידת ההתייחסות הראשונית של א/נשים היא המשפחה הגרעינית ההטרוסקסואלית (מבנה פטריארכלי ובלתי רצוני שבמסגרתו מתקיימות כמה מהזוועות החמורות ביותר בחברה שלנו), החזרת הכוח אל הקהילה, כמבנה שיתופי, רצוני ושוויוני יכולה להחזיר את הבטחון שנשמט מתחת לרגלים של מי שאין לה משפחה, מי שלא רוצה משפחה, ומי שהמשפחה הבלתינורמטיבית שלה נמצאת תחת מתקפה. אני מתכוונת כאן לקבוצות כמו מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, נוער שבורח או מוברח מהבית, נשים שלא מעוניינות במשפחה ואמהות חד הוריות שנמצאות תחת מתקפה מתמשכת מצד המדיניות הניאוליברלית של משרד האוצר. עבור כל אלה ועבור רבות אחרים, קהילה היא בראש ובראשונה הגנה עצמית קבוצתית, ועם הזמן היא יכולה לגדול ולהפוך להתנגדות ובסופו של דבר לאלטרנטיביה למוסדות והשיטות שהביאו אותן, אותנו, לתחתית.
לסיכום, בהרצאה ניסיתי לדמיין ביחד איתכן עולם ללא שומרי סף. התחלתי בלנסות להבין מיהם שומרי סף, ולאורך כל ההרצאה ניסיתי לשים את הבעיה של שמירת סף בקונטקסט רחב ככל הניתן. אני רוצה לסיים באחד מהמרובעים (רובייאט) האהובים עלי של המשורר הפרסי בן המאות ה11 וה12 עומאר כאיים:

Ah, Love! could you and I with fate conspire
To grasp this sorry Scheme of Things entire,
Would not we shatter it to bits–and then
Re-mould it nearer to the Heart's Desire!

אה, אהוב! האם נוכל שנינו עם הגורל לזמום
לתפוס את התכנית העלובה של הדברים כולם
האם לא נרסקה לרסיסיםואז
נעצבה מחדש, דומה יותר למשאלות הלב!

תודה

פורסם בקטגוריה התנגדות, טרנסג'נדרס, פמיניזם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , | 16 תגובות

אמה גולדמן

אתמול נכחתי בערב פמיניסטי שבו נשים התבקשו להביא טקסטים ששינו את חייהן. הבאתי קטע קצר על הגיבורה האישית שלי, אמה גולדמן, והוא מובא כאן:

אמה גולדמן

נתקלתי לראשונה בכתיבה של אמה גולדמן כשהייתי בתיכון, בצורת ספרה "חמישה מאמרים פמיניסטיים" שתורגם לעברית. הדמות שלה, החזון שלה והלהט שבה משכו אותי לתוך אובססיה קלה לסיפור המדהים של אחת הנשים האמיצות ביותר ששמעתי עליהן.
אמה גולדמן נולדה ב1869 למשפחה של איכרים יהודים שהיגרו לארה"ב כשהיא היתה בת 16, ונפטרה ב1940. בתקופה הזו גולדמן הספיקה לייסד את זרם המחשבה האנרכה-פמיניסטי, להרצות בפני אלפי נשים עובדות על כל נושא מאיגודי עובדים, מהפכה, ועד לזכות לאמצעי מניעה, לכתוב עשרות מאמרים ולייסד בטאון אנרכיסטי, להיות חלק מתכנית התנקשות שהרעידה את ארה"ב, להחשב ל"אשה המסוכנת ביותר באמריקה", ולהיות מגורשת לגלות באירופה, שם המשיכה את הפעילות שלה. אמה גולדמן היתה פמיניסטית ואנרכיסטית מהפכנית בכל ליבה. היא היתה גם אתאיסטית, פועלת, אסירה, ביסקסואלית, ופוליאמורית, כלומר היא ניהלה יותר ממערכת יחסים אחת באותו הזמן, על אף הפרצופים מבני זוגה, לפני המאה ה-20! היא התנגדה לקפיטליזם, למדינה, למוסד הנישואין, וגם למאבק על זכות ההצבעה לנשים.
אולי הדבר המדהים ביותר עבורי בקריאת הכתבים שלה הוא שלמרות שחלקם נכתבו לפני למעלה ממאה שנים, היא מביעה בהם באומץ עמדות שנשמעות כאילו נכתבו היום, וגם היום היא נשמעת "קיצונית".
אחרי חיפושים ארוכים מצאתי וקניתי את ספר זכרונותיה שהיא כתבה בגלות, "לחיות את חיי", וגיליתי שהכתיבה שלה על חייה נוגעת בי במקום עמוק יותר אפילו מהכתיבה הפוליטית שלה. תרגמתי שלוש פסקאות מקטעים שונים בספר שנגעו בי במיוחד.

"[לאחר שהיא מספרת על אהבתה הראשונה, לנער שעבד אצל אביה, פטרושקה] בוקר אחד הרגשתי שאני נקרעת משנתי. אמא התכופפה מעלי, והחזיקה בכח את ידי הימנית. היא צעקה בקול כועס: "אם אי- פעם אמצא את היד שלך ככה שוב, אני אלקה אותך, ילדה רעה שכמותך!
עם תחילת גיל ההתבגרות הגיעה אלי ההבנה הראשונה של השפעתם של גברים עלי. מוקדם בבוקר קיצי אחד התעוררתי בסבל נורא. ראשי, עמוד השדרה שלי ורגלי כאבו כאילו משכו אותם להפרידם. קראתי לאמא. היא משכה את השמיכה ממני, ולפתע הרגשתי כאב צורב בפני. היא סטרה לי. פלטתי יללה והבטתי באמי בעיניים מפוחדות. "זה הכרחי עבור ילדה", היא אמרה, "כשהיא הופכת לאשה, כהגנה מפני חרפה". היא ניסתה לחבק אותי, אבל אני דחפתי אותה."

"[לאחר שננזפה על ידי פעיל אחר בתנועה האנרכיסטית על שרקדה בשמחה באירוע למען שביתת נשים] התרתחתי מההתערבות החצופה של הילד. אמרתי לו שיתעסק בעניינים שלו, ושנמאס לי שזורקים לי את "המאבק" בפרצוף. אני לא האמנתי שהמאבק למען רעיון יפיפה, למען אנרכיזם, למען שחרור וחופש מנורמות ודעות קדומות, יכול לדרוש ממני להמנע מאושר ומחיים. התעקשתי שהמאבק לא יכול לדרוש ממני להפוך לנזירה, ושאסור לתנועה להיסגר כקונכיה. אם זו משמעות המאבק, אז אני לא רוצה בו. 'אני רוצה חופש, את הזכות לביטוי עצמי, את הזכות של כולם לדברים זוהרים ויפים.' זו המשמעות של אנרכיזם בשבילי, ואני אחיה אותה למרות העולם כולו – בתי כלא, רדיפה, הכל. כן, אפילו למרות הגינוי מצד הקומרדים הקרובים ביותר אלי אני אחיה את הרעיון היפה שלי."
(בגלל הציטוט הזה מיוחסת לאמה גולדמן גם האמירה "אם אני לא יכולה לרקוד לצליליה, זו לא המהפכה שלי")

"ביום ראשון, יום ההרצאה הראשונה שלי [במסע הרצאות], הושאר בבית המלון שלי מכתב חתום בשבילי. הכותב האנונימי הזהיר אותי מפני מזימה להתנקש בחיי: הולכים לירות בי לפני שאכנס לאולם ההרצאות, הוא הבטיח לי. איכשהו לא יכולתי להאמין לסיפור. אבל בגלל שלא רציתי לעורר חרדה בקרב הקומרדים שלי, לא סיפרתי על העניין לחברי ס. ו. קוק, שבא ללוות אותי לאולם. אמרתי לו שאני מעדיפה ללכת לבדי.
מעולם לא הייתי רגועה יותר כשצעדתי בנחת מהמלון למקום הפגישה. במרחק חצי בלוק מהמקום הרמתי מתוך אינסטינקט את התיק הגדול שנשאתי תמיד לגובה פני. נכנסתי בבטחה לאולם והלכתי לכיוון הבמה בעודי מחזיקה את התיק מול הפנים שלי. לאורך כל ההרצאה המחשבה נשארה במוחי: "אם רק אוכל להגן על פני!" בערב חזרתי על אותה ההופעה, והחזקתי את התיק מול פני כל הדרך לאולם. הפגישה התנהלה יפה, בלי שום סימן למתנקשים.
במשך ימים לאחר מכן, ניסיתי למצוא הסבר הגיוני להתנהגות המטופשת שלי עם התיק. מדוע חששתי יותר לפנים שלי מאשר לחזי או לכל חלק אחר בגוף שלי? ברור ששום גבר לא היה חושב על פניו במצב שכזה. ובכל זאת אני, אל מול האפשרות הסבירה של מותי, פחדתי שפני יעוותו! זה היה הלם לגלות בעצמי כזו גנדרנות נשית טיפוסית."

פורסם בקטגוריה התנגדות, פמיניזם | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

אונס בעלי החיים, שחיטת הנשים: בין פמיניזם לשחרור בעלי- חיים

ביום חמישי האחרון השתתפתי בהייד פארק נשים שארגנו נשות אתר onlife בנמל תל- אביב. הנה מה שהיה לי להגיד:

[אזהרת טריגר: אלימות מינית, אונס, פגיעה בבעלות-חיים ורצח]

לעדי וינטר, שלימדה וממשיכה ללמד אותי מה זה פמיניזם ומהי חמלה.

שש בבוקר. קור כלבים במדגרה ליד ראשון לציון. שלושים ושתיים אלף אפרוחים ואפרוחות בקעו ביממה האחרונה אל תוך האור האדום המחליא שאמור לספק תחליף זמני לאם הדוגרת שהם לעולם לא יכירו.

המיון מתחיל. על פס ייצור (לא תיאורטי, לא מטאפורי) גבר אנושי מרים, בחפזון ובלי טיפה מהעדינות שטובעת רכותם הצהבהבה של היצורים החיים בארגזים שמולו, כל אחת ואחד מהם, ובוחן את איברי המין שלהם. את הזכרים הוא זורק ימינה, את הנקבות שמאלה.

הזכרים ייחנקו או יימעכו למוות בתוך שקיות זבל לפני שתעלה שמש הצהריים הראשונה של חייהם, בהם אין לתעשיה תועלת. לנקבות, שתועברנה מכאן לתעשיית הביצים, צפוי גורל גרוע עוד הרבה יותר.

זוהי הסלקציה המינית הראשונית שתפקידה להזין כל יום, כל יום, את תעשיית הביצים בישראל. שבע מליון תרנגולות נקבות בישראל עוברות בכל רגע נתון את הגיהנום של כליאה בתוך כלוב צר כל כך שהסורגים מגרדים מהן את החיים, גיהנום של כריתת איברים בלי הרדמה, חושך, רעש, תאורה מוגזמת, הרעבה, מניפולציה הורמונלית שגורמת להן לקבל מחזור כל יום, עצמות שמתפוררות מאיבוד סידן, איברים פנימיים שנהרסים ונושרים יחד עם הביצים, ולבסוף, כשתפוקת הביצים יורדת, חישמול למוות או קבורה בחיים, רק בשביל השלוש ביצים שהמתכון לפשטידה שלך אפילו לא צריך.

ברפת בצפון, פרה נקשרת למשטח כדי שגבר אנושי אחר יוכל להחדיר זרע בעזרת כפפה לתוך איברי המין שלה. זה לא מפריע לה, הוא מסביר. כן? אז בשביל מה היא קשורה?

בסוף ההריון הכפוי הזה, הילדה שלה תלקח ממנה שעות ספורות אחרי הלידה, עגל חלב יעשו ממנה, או אם יש בה צורך, פשוט עוד פרה חולבת. את החלב ששייך לעגלה הזאת ינקו מהציצי של אמא שלה מכונות אוהבות הרבה פחות. פעמיים ביום. היא תואבס בהורמונים כדי שתייצר עוד ועוד ועוד חלב עד שהגידים שאמורים להחזיק את הציצים שלה במקום ייקרעו והם ייצנחו לרצפה המזוהמת בגללים. בסופו של דבר היא תקרוס ותשלח אל מותה. תוחלת החיים הממוצעת לפרה בתעשייה היא בין ארבע לשש שנים. כמעט אף אחת לא רואה את השבע.

בתעשיית בשר החזיר, חזירות אחרי לידה מקובעות בשכיבה על הצד במשך חודשים כדי שתהיינה פנויות בכל רגע להניק את צאצאיהן, שיגדלו מהר וישלחו לשחיטה.

על פרסומת חוצות ענקית באיילון, אמא תרנגולת חייכנית עם חזה ענק מפרסמת לנו חלקים מהגוף המבותר של תרנגולות אחרות.

ילדה מחליטה בזעזוע שהיא מסרבת לאכול את הגופות של חבריה בעליהחיים. אמא שלה מכניסה לה בשר לאוכל בסתר ומכריחה אותה בסופו של דבר לוותר, לראשונה בחייה, על זכותה להחליט מה היא כן אוכלת ומה לא. זו לא אשמת האמא, היא רק לא רוצה שיחשבו עליה שהיא אמא רעה.

הדפס על מגבת אמריקאית מציג אשה בעירום. על עורה מפוספסים קווים שנהוג לראות על הגוף של נקבות פרות, הם מחלקים את גופה לחתיכות ונותנים להם שמות בשריים. מתחת לתמונה הכיתוב שואל: "מה הנתח שלך?"

"מה הנתח שלך?" נשים כבשר

בעדות של אשה שעברה אונס קבוצתי מופיע הקישור המצמרר: הם התייחסו אלי כאילו אני חתיכת בשר.

טרור מיני יומיומי נגד נשים ולהט"ב מוצדק במונחים של דחפים חייתיים, צייד, טרף, טריטוריה זכרית ודרכי הטבע, כך ששתי נשים שאוהבות אחת את השניה זה נגד חוקי הטבע, אבל הטרדה מינית היא בסך הכל תוצאה של תיאבון טבעי בריא.

תעשיות המזון מהחי עושות שימוש יום יומי באיברי המין של נקבות מזנים אחרים של בעלי חיים. בתוך האבסורד של הטבח המתמשך, פרות, חזירות ותרנגולות ממין נקבה הופכות, כמו נשים בתרבות סקסיסטית ומיליטריסטית, לנספח שמלווה את אברי המין שלהן. מחנכים אותנו לאפטיות לסבלן של חיות אחרות דרך הפיכתן מיצורים אוהבים, משחקים ונושמים, לחפצים, ערוכים לשימושנו, לסיפוק תאוות הבשרים שלנו.

וכל הזמן הזה, נשים אנושיות עוברות את התהליך ההפוך. הדיכוי שלנו מלווה בשלילת האנושיות שלנו, בהורדה שלנו לדרגת בעלות חיים. "פרגית", "פרה", "רבע עוף", "שפנפנה", "חתיכה", "נחשית", "חתלתולה", "כלבה".

הגיע הזמן שסולידריות נשית תפרוץ גם את גבולות המין הביולוגי. הגיע הזמן שנגיד בקול ברור שדיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי, שנסרב להתייחס לכל יצורה חיה באשר היא כפחות מיצור שלם, כסך של איברים שניתן למדוד אותם, לסחור בהם, ולהשתמש בהם לסיפוקנו האישי. ומעל הכל, שנעיז לשמוע "לא" שעד היום לא העזנו לשמוע, כי הוא לא נאמר באף שפה אנושית. "לא" שנזעק מהמדגרות, מכלובי הסוללה, מהרפתות, מבתי המטבחיים ומעבדות הניסויים. אני הייתי שם. אני ראיתי יצורות חיות, בהכרה מלאה, נתלות במהופך לפני שגרונן משוסף והדם ממלא את האוויר. לא ראיתי אחת שלא בעטה והשתוללה, אחת שלא נאבקה עד הרגע האחרון. עד שטיפת הדם האחרונה נטפה מעורקיה הפתוחים והחיים היקרים כל כך עזבו אותה. "לא" הן אומרות, וחוזרות ואומרות "זה לא, זה לא זה לא זה לא".

הגיע הזמן שנשמע אותן.

פורסם בקטגוריה פמיניזם, שחרור בעלי- חיים | עם התגים , , , , , , , , , , , | 15 תגובות