דברים שצריך לחזור עליהם

להיות טבעונית, להיות פמיניסטית, להיות בעד חיים, להתנגד בחברה שבה אין משמעות להתנגדות כי אין משמעות לשום דבר שקורה מחוץ לסופרמרקט ולטלוויזיה, זה אומר להצטרך לחזור על דברים. פעם אחרי פעם. להגיד דברים שבעולם שבו היתה להם משמעות היו צריכים לשכנע כל אחד תוך שניה, אבל בעולם שלנו הם פשוט גדולים מידי כדי לעבור את המסננת של חמש-מילים-על-שלט, ולא מצליחים להצטמצם לכדי בחירה צרכנית כזאת או אחרת.

אני מוכנה לעשות את זה. אני מוכנה להגיד את כל הדברים שאמרתי כבר מאות פעמים ומי יודע כמה פעמים עוד אצטרך אגיד. אבל לפני שאני עושה את זה, אני צריכה לשאול למה הדברים האלה לא ברורים מאליו. למה זה לא ברור מאליו שלהרוג מישהו בשביל לאכול אותו זה לא סביר כשאת חיה באחת החברות העשירות ביותר בהיסטוריה? למה זה לא ברור מאליו שנשק גרעיני פשוט לא צריך להתקיים? למה זה לא ברור מאליו שהחיים של כולנו, מדרום ת"א ועד המכלאות של שיקגו ומבלעין ועד פוקושימה או קונגו קודמים לאינטרסים הכלכליים של תאגידי– ענק בין– לאומיים?

ההגיון ששם את הרווחים הכלכליים של בני- אדם- גברים- לבנים- הטרוסקסואליים- מהמעמדות הגבוהים לפני כל דבר אחר מחלחל מאסכולת שיקגו, דרך פוליטיקאים ופרסומות על מסך הטלוויזיה אל תוך החיים של כולנו, ומתאמץ למקד את החיים של כולנו בסדרה של פעולות פסיביות- למחצה של עבודה- קניה- בידור שלא משאירות מקום להתנגדות. כבר לא צריך "להעלים" פעילים פוליטיים לתוך מרתפי עינויים כי מה שהם יגידו ייבלע במילא בתוך הקקופוניה של סכיני גילוח מתקדמים, כיפות ברזל וארץ נהדרת. "האח הגדול" מודל 2011 הוא שיטה הרבה יותר אלגנטית לשליטה מאשר המודל הקודם, שנת 1984. עבדות מרצון.

XXX

לא תודה, אני לא אוכלת דברים שמגיעים מבעלי- חיים. כן, יש לי שערות ברגליים, אני אוהבת אותן. לא, לא "הייתי פעם גבר", אבל כן, אני אישה טרנסית. כן, אני אוהבת גם גברים וגם נשים. כן, אני מזדיינת ואני אוהבת את זה וזה לא מביך אותי. לא, גם לא דגים. כן, אני חושבת שחטפו את ילדי תימן. לא, אני לא שותה, או מעשנת, או עושה סמים. ואני דווקא לא חושבת שמה שוענונו עשה היה בגידה, נראה לי שהפושע האמיתי הוא זה שהקים את הכור בדימונה. אני לא צריכה שקית בשביל זה. לא תודה, אני אשלם על עצמי. לא, מוזיקה מזרחית זה לא שפל, ולהיות מרוקאית זה לא רק מימונה. כן, אני באמת חולמת על חברה בלי מעמדות, בתי- כלא ובתי מטבחיים, ולא, זה לא עושה אותי נאיבית. וכן, בהחלט יש לי מספיק מה לאכול.

מעייף? מעייף. אינסופי? כמעט. אבל בכל פעם שאני נדרשת לתת את אחת התשובות שלי, אני שומעת גם שאלה נוספת שמסתתרת, ותשובה: "את נורמלית?", "לא, אני מעדיפה להתנגד" או "את קונה?" "לא, אני מעדיפה לחיות".

ובכל פעם שאני נותנת תשובה כזאת, נדמה לי שהפליאה היא יותר על עצם האפשרות להתנגד, על עצם הנסיון לחיות חיים שהם גדולים יותר ומשמעותיים יותר מכל מה שעובר מסך. ולפעמים, אני רואה גם סדקים שנפערים בתמונת העולם, אני מזהה את הרגעים האלה ששינו את החיים שלי (כשראיתי בפעם הראשונה את הרגליים של אשרה, למשל, או הערב הראשון שלי ב"שושן"), לפעמים אני רואה איך, בשקט, כל הדרכים שבהן אני נאבקת כדי לחיות, וכל הדרכים שבהן מי ששאלה אותי עושה את אותו הדבר, מתלכדות לרגע לתוך הצעה, או חלום, או חומר למחשבה.

ואם הגעתן עד לכאן, אז אני אשאיר אתכן עם שיר של אחת הלהקות האהובות עלי:

וכמו שהייתי חותמת פעם: עד אחרון הכלובים,

XאמהX