לאהוב בעלי- חיים, פוסט פמיניסטי

אזהרה: קישורים בפוסט הזה שלידם יש כוכבית הם קישורים שעלולים להיות קשים לצפיה או לגרום לטריגרים.

כפמיניסטיות, אנחנו נוטות להתעסק בהרבה מאוד נושאים שלא קשורים באופן ישיר לכל הנשים, בעיקר מתוך הבנה שאין דבר כזה "כל הנשים", ושמאבק של נשים הוא מאבק של מזרחיות, של פלסטיניות, של אסירות פוליטיות, מאבק נגד נשק גרעיני, מאבק של אמהות חד הוריות, של לסביות וביסקסואליות, של עובדות, של שורדות מערכת בראיות הנפש, שורדות גילוי עריות, נכות, מחוסרות דיור ועוד ועוד.

נראה שהתנועה הפמיניסטית מתקדמת כיום למקום שבו, מתוך ראייה של הקשרים המחברים בין כל צורות הדיכוי, אנחנו מושיטות יד לשיתוף פעולה וסולידריות עם כמעט כל מי שנאבקות לחופש ולשוויון סביבנו.

אני אומרת "כמעט", כי התחושה שלי היא שבתוך כל הסולידריות הזאת, יש מי שנשכחות. ובאופן אירוני, מדובר בקבוצה הגדולה ביותר, מבחינה מספרית, של מדוכאות בעולם שלנו, ואלו שהדיכוי שלהן הוא האכזרי ביותר. אני מדברת, כמובן, על אחיותינו ואחינו בעלי- החיים.

אנחנו, כתנועה פמיניסטית, שוחכות את בעלי- החיים ומתעלמות מהן באופן עיקבי. ויותר מזה, בהתעלמות שלנו, ובאורח החיים שלנו, אנחנו שותפות אקטיביות לדיכוי שלהן.

איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שכמי שנאבקות באופן יום- יומי למען חופש, מי שעושות מאמצים כדי להכיר ולהתמודד עם הפריווילגיות שלנו על פני נשים אחרות, שמדוכאות על- ידינו, איך יכול להיות שאנחנו מדברות על חופש ושוויון לכולם, בזמן שבין השיניים שלנו, או בנעליים שלנו, יש עדיין חתיכות של גופות של נקבות וזכרים ממינים נחותים יותר?

התשובה היחידה שאני יכולה לתת, היא שקשה להתמודד עם פריווילגיות. מי שגדלה בחברה שלימדה אותה עליונות על פני מישהי אחרת, טבעי שתתקשה לוותר על העליונות הזאת. אבל הוויתור הזה, וכל השכר שבצידו, הוא לב- לבה של התנועה הפמיניסטית.

לאהוב בעלי חיים

יש לי חבר, שפעיל כבר שנים בהסברה טבעונית, והוא נוהג לציין תמיד שלא צריך לאהוב בעלי- חיים כדי להיות טבעונית. נקודה פשוטה, לכאורה. בשביל לא להרוג מישהו לשווא, כל מה שצריך זה מידה בסיסית של הגינות.

ועם זאת, אני אומרת שבשביל להתנגד לחברה שמלמדת אותנו אפטיות וזלזול כלפי הצרכים הבסיסיים ביותר של בעלי- חיים לא- אנושיים, צריך להתחיל מלאהוב בעלי- חיים.

לאהוב בעלי- חיים, בעיניי, זו עמדה פמיניסטית. זו עמדה ששמה רגשות במקום הראוי להן, שאומרת שאף אחת לא צריכה להתבייש ברגישות שלה, בהזדהות עם סבל. לאהוב בעלי חיים זה אומר ש"היום שבו החיים שלנו מתחילים להגמר הוא היום שבו מפסיק להיות לנו אכפת מדברים חשובים" (מרטין לות'ר קינג).

לאהוב בעלי- חיים זה להגיד שבכל פעם שאנחנו מתנהגות בדיכוי ובאכזריות, הלב הקולקטיבי שלנו מתכווץ. שדרך השחתת גופן של בעלי- חיים, אנחנו משחיתות את הנפש שלנו, אנחנו הופכות ליותר- אנושיות ולפחות- חיות.

לאהוב בעלי- חיים זה למרוד בכל אבא שמכריח את הילדה שלו לחזור לאכול בשר, למרוד נגד האירופוצנטריות שמאדירה את השכל ולועגת ללב, למרוד בחברה שההגיון המנחה שלה הוא המוות, ולהיאחז בחיים.

גבעות של מידע כבר נכתבו על הקשר בין התנועה לשחרור בעלי- חיים לתנועה הפמיניסטית. הכוונה שלי כאן היא לא להוסיף עוד מידע (מי שמעוניינת, יכולה להסתכל כאן, כאן, כאן וכאן, ואז לקרוא את הספר המעולה של קרול ג'יי אדמס The Sexual Politics of Meat), הכוונה שלי היא לפתוח דיון. לפתוח את הלב. להתחיל לדבר על כמה שהלב שלי נשבר בכל פעם שאני רואה את היחס שלנו לבעלי- חיים. על כמה יאוש אני מרגישה בכל פעם שאני נזכרת כמה בעלי חיים מתענים, עכשיו, ברגע זה* (שימו לב למונה בצד שמאל), וכמה מעט נעשה כדי לעצור את המכונה המפלצתית הזאת. על הזעם שאני מרגישה בכל פעם שאני שומעת נשים שאני מחשיבה לחברות למאבק, נשים חכמות ורגישות, מדברות על בשר כאילו שזה רק בשר. כאילו הבשר הזה לא היה פעם מישהי, עם חיים ורצונות ומשפחה וכאב ושמחה. כאילו הגוף של נשים אנושיות יכול בכלל להיות מחוץ לתחום הניצול בעולם שבו הגוף של חזירות*, פרות*, תרנגולות*,ארנבות*, וכלבות, ושל כל חיה לא- אנושית אחרת* (קישור לסרט מומלץ במיוחד), הוא רכוש שכל אחד יכול לנצל כרצונו.

בשר זה באמת רצח. וחלב זה באמת אונס. ובאמת שהגיע הזמן שאנחנו, כפמיניסטיות, נתחיל להשמיע את הקולות שלא נשמעים בחברה האנושית. לא רק בשבילן, אלא בשביל כולנו.