"שקט, כובשים!" או: כולם מדברים על כיבוש, אף אחד לא מדבר על צדק.

כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. כולן יודעות שה"שקט, יורים!" הישראלי משתיק קולות חשובים. הפוסט הזה הוא על הצד השני של המטבע, "שקט, כובשים!"… התגובה של השמאל הרדיקלי למצב המלחמה המתמיד. במקום לפתח את הכלים להשמיע את כל הקולות שמושתקים על ידי קולות המלחמה, פיתחנו גישה כמעט אובססיבית להשמעת הקול האנטי- מלחמתי, שגם היא, מה לעשות, באה על חשבון כל הקולות האחרים.

לאחרונה קרו כמה דברים, שהובילו אותי בחזרה לשאלות (והתשובות) ההיאסטוריות של יהודה שנהב כלפי השמאל בישראל. דברים שקרו הובילו אותי לשאול שאלות חדשות: למה נוח לנו יותר לדבר על כיבוש כמערכת אמורפית מאשר על גזענות כמרכיב בחיים האישיים? האם אנחנו מעדיפות שיח של חופש לפלסטינים על פני שיח של חופש לנשים? למה, פעם אחר פעם, פעילות ופעילים למען שחרור בעלי– חיים נתקלות בבוז מצד מתנגדי כיבוש (עם או בלי מרכאות) בגלל הבחירה שלהן במאבק לחופש?

אני אתחיל בדיסקליימר קצר: אני שמאלנית. רדיקלית. מי שיודע משהו עלי בטח מכיר את העבר שלי בפעילות נגד הכיבוש ואת דעותי בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני. ולמקרה שפספסתן, תוכלו למצוא אותן כאן וכאן. אז כשאני כותבת ביקורת (גם כשהיא לא נעימה או ממש מגעילה) נגד השמאל הרדיקלי בישראל, אני עושה זאת באהבה, כמי שרואה את עצמה כחלק מהתנועה הזאת ורוצה לראות את ההצלחה שלה. אני גם אגיד שלרוב השתדלתי בכוונה להמנע מדוגמאות ספציפיות של לאנשים וגופים של השמאל הרדיקלי, ונמנעתי גם בכוונה מלהגדיר את גבולותיו. אני מנסה לסמן פה כמה וכמה פנים של בעיה, ולא כל מה שאני אגיד יתיאם בדיוק לכל מי שמוגדרת שמאלנית רדיקלית. אבל הבעיה עדיין קיימת, והדיבור עליה עדיין נראה לי חשוב, אז בבקשה להישאר איתי גם כשאני מעצבנת או קטנונית או לא רלוונטית. (וסליחה על אורך הפוסט. אם זה ארוך לכן מידי, אפשר לקפוץ ישר ל"הפלסטינים ובעלי– החיים")

האישיו הפלסטיני נגד הפלסטינים

ההתבוננות הראשונה שלי בבעיות העמוקות שאני רואה בתנועת השמאל הרדיקלי בישראל, נובעת בעיני מחוסר נכונות, או חוסר נוחות, להתמודד עם המעמד שלנו (יהודיות ישראליות) ככובשות, כמדכאות, וכגזעניות. וכן, אני מתכוונת בעניין הזה לכל ישראלי. כולל מי שרצה בין כדורים בנבי סלאח וכולל מי שיש לה המון חברים פלסטינים ותומכת בחרם. כולנו גזעניות. כולנו גדלנו בתוך חברה שלימדה אותנו (בצורות גלויות וסמויות) שאנחנו, החיים שלנו, הרצונות והצרכים שלנו, שווים יותר מהערבים. כל עוד לא נתמודד עם הגזענות הטבועה בנו, וכל עוד לא נעיז להביט בפריווילגיות הגזעיות שאנו זוכות להן על גבן של הפלסטיניות, לא נוכל להיות איום אמיתי למערכת הכובשת.

למה?

בואו נביט רגע במצב של השמאל הישראלי כיום. אנחנו מתקשות לייצר סולידריות. כי סולידריות היא אתגר לכל מי שנאבקת לאורך קווי הדיכוי, אבל היא לא קורית כל עוד הגזענות מוכחשת ומושתקת. אנחנו מעדיפות לדבר על האישיו הפלסטיני מאשר לדבר על הפלסטינים, ועלינו. אנחנו נשארות במקומות הנוחים, איפה שאנחנו הטובים והחיילים הם הרעים. איפה שהפגנות נגד המצור בעזה פותרות אותנו מאחריות על הגזענות שלנו. כשמישהי מאיתנו נפצעת בהפגנה, לא נוח לנו עם התזכורות שלפלסטינים זה קורה כל יום, ושהזעזוע שלנו הוא, מה לעשות, מוטה גזעית (דקה 14:12).

עבור רבות ורבים, הנושא הפלסטיני הוא קרקע בטוחה יחסית כדי לדבר על צדק שהוא רחוק מאיתנו, לדבר על שינוי חברתי מבלי להזכיר ויתורים על פריווילגיות (נוח במיוחד, בהתחשב במבנה הפריווילגיות, כפי שאדגיש בהמשך). להתרחק מלדבר על השדים בבקבוקים והשלדים בארונות של החברה הישראלית, על דיכויים שפחות נוח לדבר עליהם, ואפילו על המקומות הקשים באמת בדיכוי שלנו את הפלסטינים.

וכאן הערה חשובה: הנקודה המרכזית שלי בפוסט הזה היא זו: האישיו הפלסטיני תופס מרחב בלתי– פרופורציונלי בשיח של השמאל הרדיקלי בישראל. אבל מי שתופס מרחב בלתי– פרופורציונלי הוא לא הפלסטיניות. והן לא אשמות במצב הזה. מה שתופס את כל תשומת הלב הוא הנושא, השיח. הפלסטיניות, כעם מדוכא שנאבק באומץ כבר עשורים למען שחרור, ראוי לכל הכבוד וההערכה והמקום כמאבק בין כל המאבקים. אלא שתשומת הלב המפוספסת והמוגזמת שהמאבק הפלסטיני מקבל בישראל, פוגעת בסיכוי לייצר את אותה התנועה שיכולה לסיים את הדיכוי של העם הפלסטיני.

השמאל האליטיסטי

הרבה מילים נכתבו על הגזענות של השמאל הישראלי (כולל הרדיקלי) נגד המזרחים. אני לא הולכת להוסיף הרבה למלל, רק התבוננות אחת:

כולנו יודעות שהשמאל הציוני משורשיו היה תמיד אירופוצנטרי, קולוניאליסטי וגזעני. כולנו יודעות שהציונות הגזענית נשענה מתחילתה על תהליך של דיכוי, מחיקת תרבות, גזל אדיר– מימדים, ניסויים בבני– אדם ושאר זוועות כלפי היהודים המזרחים. כבר נאמר לא מעט על האופן שבו הגזענות הזאת חיסלה באפקטיביות במשך עשורים את התקווה לשמאל ישראלי שאפשר לקחת ברצינות.

ולכן היינו יכולות לצפות שתנועת שמאל אמיתית, כזאת שתצמח מתוך המעמדות העובדים בארץ ותוכל להוות איום אמיתי לשלטון הדיכוי על כל פניו, תהיה תנועה שמבוססת בפוליטיקה מזרחית, נטועה במזרח התיכון, תנועה עממית ודמוקטית.

אלא שהשמאל הרדיקלי כיום הוא לא אף אחד מהדברים האלה. ניקח לדוגמא כואבת את קבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר", ככלל (וזו הכללה קצת גסה) הפרופיל של פעילי הקבוצה הוא כזה: צעירים וצעירות מהמעמד הבינוני או בעלי רכוש, אשכנזים, בעלי תארים אקדמיים (לרוב מתקדמים), שבפירוש לא רואים את עצמם, לפחות ברמה המעשית, כחלק אינטרגלי מהציבור הישראלי, ומחזיקות דרכון זר לעת צרה. ואני מאתגרת את כל מי שמעוניינת למצוא לי יותר משלוש דוגמאות לפעילות מה"גרעין הקשה" של אנרכיסטים נגד הגדר שסוטות בצורה משמעותית מהפרופיל הזה.

המצב המטריד שאני רוצה להצביע עליו, הוא שבמקום המצב הרצוי שבו כדי להתרחק מהפוליטיקה המפא"יניקית שמאלה צריך להיות פחות מפא"יניקים ברמת הזהות המעמדית– גזעית, המצב המצוי הוא הפוך: חלק הארי של השמאל הרדיקלי בישראל הוא אפילו יותר אשכנזי– אקדמאי– מעמד בינוני מהשמאל הציוני הישן.

דודה שלי ריקי, שהיתה פעילת רק"ח, אומרת תמיד ש"הבעיה שלהם [של השמאל האשכנזי] היא שהם עוד לא קלטו שהם הגיעו למזרח התיכון, שהם כבר לא באירופה". אני תוהה עד כמה מי שמנהל את הפעילות שלו בעיקר מול אירופה ומחזיק דרכון מילוט מבין לאן הוא הגיע.

[רק כדי לחדד: אין לי בעיה עם מי שתרצה לברוח מפה אם הפאשיזם בישראל יחסל את האפשרות שלה לחיות פה. שמאלנים רדיקליים כמו אדוארדו גליאנו ותיאודור אדורנו גלו מארצותיהם כדי לברוח מאגרוף הברזל של הפאשיזם, וכדי להציל את חייהם. כשאני מדברת על החזקת דרכונים זרים, אני מדברת הפריווילגיות של "אזרח העולם הרחב", על היכולת לקום וללכת מתי שבא]

הערת ביניים: החרם ואני

כפי שהוזכר מוקדם יותר, אני תומכת בקמפיין למען החרמה, משיכת השקעות וסנקציות (BDS) שיזמה החברה האזרחית הפלסטינית נגד ישראל. התמיכה שלי מתחילה מתוך העמדה האנטי– גזענית והאנטי– קולוניאליסטית שלפיה אם הציבור הישראלי לא מסכים לסיום הכיבוש ולפתרון מוסכם לבעיית הפלסיטים, ואם ההנהגה הישראלית (ביחד עם ארה"ב) עומדת מבודדת מול קונצנזוס בין– לאומי רחב על מהות הפתרון לסכסוך, אז העמדות של הציבור הישראלי ומנהיגיו מפסיקות להיות רלוונטיות, ונכון וראוי לכפות באמצעים לא– אלימים על המנהיגות והציבור הישראלי להסכים לסיים את דיכוי העם הפלסטיני. דרך בידוד בין– לאומי, ודרך החלשת הקשר ההכרחי של ישראל לארה"ב, אני מאמינה באפשרות של חזרה על האירועים שהביאו לסיום משטר האפרטהייד ברום אפריקה.

אבל אם לומר את האמת, האפרטהייד בדרום אפריקה לא נגמר, ואי– אפשר לצפות שנסיים את הכיבוש והכל יהיה בסדר. אני דואגת למה שיהיה ביום שבו קמפיין החרם יצליח, והאפרטהייד הישראלי יגמר. כדי לא להסתפק בהחלפת הכיבוש הצבאי בכיבוש כלכלי, וכדי שלא להיות עוד "ניצחון" קטסטרופלי בהיאסטוריה של המאבק הפלסטיני (כדוגמת אוסלו), אסור לנו להתנתק מהמציאות של החברה הישראלית. אנחנו צריכות לזכור שגם אם הציבור הישראלי לא יכול כרגע להיות חלק מסיום הדיכוי של העם הפלסטיני, באיזשהו שלב הוא יהיה חייב להיות.

זו העמדה הכואבת של חרם מבפנים: לתמוך בחרם, ולהיות באמת מבפנים. מי שתצא לחופשה באירופה בזמן שהבידוד העולמי של ישראל יפגע בכלכלה, בתרבות ובאקדמיה בארץ, מי שלא רואה את עצמה כחלק מהציבור הישראלי והמאבקים שלו, לא יכולה לקרוא לעצמה "חרם מבפנים".

לאור וציפר כמשל: למה המצור זה חשוב אבל אונס זה לא

אני יודעת שזאת לא דוגמא טובה, בסדר? זו רק דוגמא חמה, אז תנו לי לתת אותה. ביום הטבח במשט לעזה, האנס המכובד יצחק לאור הוזמן לדבר בערוץ 10 כפרשן פוליטי הומניטרי. חברו הטוב, בני ציפר, שעומל ימים ולילות בהתקפה אישית על אשכר אלדן– כהן, האישה האמיצה שהעזה לדבר על האונס שעברה על– ידי עבריין המין הסדרתי, מתהדר גם הוא בנוצות השמאלני הרדיקלי.

עכשיו, אני יודעת שאיש מהם, גם לפני פיצוץ פרשת האונס, הוא לא חביב הקהל בשמאל הרדיקלי. ובכל זאת. אי אפשר להתעלם מהרצף של האירועים של תקיפה מינית ואונס בתוך השמאל הרדיקלי, שנובע מהעובדה הפשוטה שגם בשמאל הרדיקלי יש גברים עם כוח, שינצלו אותו כדי לתקוף מינית נשים, ואחר– כך כדי להשתיק אותן.

מה שאפשר לעשות, מה שלא נעשה מספיק, זה לדבר על זה. לא נעלם מעיניהן של הפמיניסטיות בשמאל הרדיקלי, שהנושא של בטחון מיני לנשים נלקח פחות ברצינות מהכיבוש, כמו שגם גישות והתנהלויות מצ'ואיסטיות, סקסיסטיות ומשתיקות לא נעלמו מעיניהן.

ומהי ההתגוננות האוטומטית והמתבקשת של כל גבר שמאלן שנחשף בסקסיזם שלו, או שמואשם בפומבי באונס? "אבל אני הומניסט, אני נגד הכיבוש! ומה אתן מדברות בכלל על אונס כשילדים מתים בעזה? הא?!". שוב, לא הפלסטינים, אלא הדיבור עליהם, תופס מקום על פני הנשים, על פני המזרחיות, על פני בעלי– החיים.

לחטוף את המאבק הלהט"בי

גם עבור המאבקים של קהילת הביסקסואליות, הטרנסג'נדרס, הלסביות, ההומואים, הקוויריות, המתלבטות והא– מיניים, השיח על הכיבוש הוא שיח משתיק, שמקשה על השמעת קולות מדוכאים. את ההחלטה ההיאסטורית של פעילות "כביסה שחורה" להפריע למצעד הגאווה+ של תל– אביב אפשר לפרש כאקט של סולידריות ושל קביעת זהות מתנגדת, אבל צריך להסתכל גם על המאבק שנחטף.

פעם אחר פעם טוענים נגדנו ההומואים הנורמטיביים השמאלמרכזניקים שכל מה שמעניין אותנו זה הפלסטינים. ויודעות מה? במידה מסויימת, הם צודקים. כקבוצה, יותר קל לנו להביע במילים או במעשים סולידריות עם ילדי עזה מאשר לעשות משהו כדי להגן על נערות טרנסקסואליות ונשים ביסקסואליות, שחשופות בחברה הישראלית לרמה גבוהה של התעללות, התנכרות, מחיקה ואלימות מינית. ואפילו קל לנו יותר להאבק לצד פלסטיני לסבופוב מאשר לצד לסבית גזענית.

למקרה שמישהו פספס את זה, אנשים להט"ביים נמצאים בכל מקום בשמאל הרדיקלי. הנכונות שלנו להביע סולידריות עם המאבק הפלסטיני ועם מאבקים אחרים היא אדירה וראויה לכבוד. הגיע הזמן שהמאבקים שלנו, כלהט"ב, יזכו לקצת סולידריות בחזרה מהשמאל הרדיקלי. הגיע הזמן שנתחיל לראות רחובות נחסמים לא רק כשפלסטיניות נרצחות, אלא גם כשלהט"בים נרצחים. הגיע הזמן לראות אנרכיסטים גם בהפגנות מול בית ידיעות אחרונות, ולא רק מול הקריה.

הפלסטינים ובעלי– החיים

תמיד אהבתי להשאיר את החלק הטוב ביותר לסוף (אמא שלי אומרת שזה סימן לאמונה בביאת המשיח). אם יש מקום שבו השמאל הרדיקלי בישראל נכשל כתנועת שחרור בצורה קטסטרופלית, זה יהיה המאבק לשחרור בעלי– החיים.

אם היה אפשר להגיד על המאבקים הקודמים שציינתי שמספר המדוכאות קטן יותר, או שהדיכוי פחות חמור מזה של הפלסטיניות, אז בטח שאי– אפשר להגיד את זה על בעלי– החיים. מה שנעשה ליצורים חיים, נושמים ואוהבים בישראל בכל יום ובכל שעה גורם לשישים שנות דיכוי של העם הפלסטיני להראות כמו פיקניק קטן ומאכזב. אני לא אוהבת לעשות השוואות כאלה, אבל לפעמים הן הכרחיות: מספר החיות שגרונן שוסף (בישראל בלבד) מהרגע שהתחלת לקרוא את הפוסט הזה ועד עכשיו, גדול עשרות מונים ממספר הפלסטינים שנרצחו בזמן עופרת יצוקה, או מאז אוקטובר 2000. ברגע זה כלואות פי עשר תרנגולות בכלובי סוללה בישראל, מאשר היו אסירים פלסטינים בבתי– כלא ישראלים בכל הזמנים. הדיכוי והרצח של בעלי– חיים הוא הפשע הנורא ביותר של האנושות, ואם מעיזות להישיר אליו מבט, הוא מגמד את כל מה שבני– אדם עשו אי– פעם אחד לשני.

אני לא עושה את ההשוואות האלה כדי לזלזל בסבלו האדיר של העם הפלסטיני. זו לא הנקודה שלי. הנקודה שלי היא זו: העמדה הכללית של השמאל הרדיקלי בישראל, שבוחר להתעלם פעם אחר פעם מהדיכוי הממוסד של בעלי– החיים, או להשתתף בו אקטיבית למען המאבק הפלסטיני, העמדה הזאת היא עמדה סוגנית, שמראה בדיוק כמה עבודה עוד יש לעשות כדי להפוך את התנועה הזאת לתנועת שחרור אמיתית. ולפני שהעניין קופץ, כן. יש הרבה צמחוניות וטבעוניות בשמאל הרדיקלי. אבל ממתי אי– השתתפות ברצח בקנה מידה אדיר היא משהו שמקבלים עליו נקודות? המנעות מצריכת מוצרים שהייצור שלהם כרוך בסבל ורצח של מליוני בעלי– חיים לא עוזרת לנרצחים יותר משהמנעות מלהפציץ בעצמך שכונות מגורים פלסטיניות עוזרת לפלסטינים. אוקיי?

פעילות ופעילים למען שחרור בעלי– חיים הותקפו פעם אחרי פעם על– ידי השמאל בישראל, על ידי גדעון לוי, גל אוחובסקי ואחרים, על הבחירה שלהן במאבק לשחרור בעלי– חיים, כי לדעת גדעון לוי ואחרים, זה מגוחך להגן על בעלי– חיים כשיש כיבוש. והעמדה של הפעילות לשחרור בעלי– החיים תמיד היתה אפולוגטית: "אבל אנחנו נאבקות גם למען בני אדם", או "לפחות אנחנו פעילות ולא אדישות לדיכוי". אני לא יודעת מה איתכן, אבל לי נמאס להתנצל על זה שאכפת לי מהרצח המתמשך של אחי ואחיותי בעלי– החיים. כך שאם למישהו בשמאל יש בעיה עם זה שאני עומדת ביום שישי ומחלקת אוכל טבעוני ברחוב במקום להגיע לשייח ג'ראח, אז כל מה שיש לי להגיד לו זה שברור שהוא לא הבין מה זה מאבק נגד דיכוי.

טוב, אם זה לא, אז מה כן?

אולי שמתן לב שהפוסט הזה לא היה חיובי במיוחד. אני מצטערת. לפעמים כשיש בעיה שהיא פיל גדול בחדר, צריך לדבר על הבעיה לפני שמדברות על הפתרון. ובאיזשהו מקום, אני חושבת שאני משתדלת לנהל את הבלוג הזה (ואת המאבקים שלי בכלל), כפתרון לבעיה הזאת.

אני יודעת שאני לא לבד. יחד עם כל הביקורת שיש לי על השמאל הרדיקלי, אני יודעת שיש רבות בתנועה הזאת שמחוייבות באופן עמוק למאבקי שחרור באשר הם, וליצירת תנועת שמאל שתביא לסיום כל הדיכויים. נשים ואנשים כמו יוסי וולפסון, אורלי נוי, ראובן אברג'יל, דורית אברמוביץ', שירי אייזנר, עדי וינטר, אורטל בן– דיין, ניר נאדר, לוטן רז, שולה קשת, יוסףה מקייטון, אור בן– דוד, (והרשימה עוד ארוכה, אז אל תעלבו שהפסקתי אותה פה, מי שעל הרשימה הזאת יודעת שהיא עליה), שפגשתי בדרך שלי בשמאל הרדיקלי, הראו לי שיש סיכוי אמיתי לייצר בישראל תנועה שתביא חופש לכולם.

כך שההצעה החיובית הראשונה שלי בפוסט הזה היא שניקח דוגמא מהנשים האלה. מהמחוייבות שלהן ומהאומץ שלהן להגיד דברים לא– פופולריים, מהכוח שלהן להמשיך לפעול גם כשנראה שכמעט כל השאר מעוניינים בכלל בנושא אחר. שנעריך את הנשים האלה במילים ולא רק בראש שלנו, ונגיד בקול רם שאנחנו איתן.

וההצעה החיובית השניה שלי, היא שנעיז להביט אל המקומות הלא– נוחים בעבודה לשחרור. שכגברים נעיז להסתכל על התפקיד שלנו כמדכאים של נשים. שכיהודים נעיז להסתכל על הגזענות שלנו נגד ערבים. שכאשכנזיות נעיז להסתכל על הפריווילגיות שאנחנו זוכות להן על פני מזרחיות. שכבעלות יכולת גופנית נעיז להסתכל על הדיכוי והמחיקה שאנחנו מפעילות כלפי נכים. שכסטרייטים נעיז להסתכל על המרג'ינליזציה והאלימות הסמויה שאנחנו מפעילות נגד להט"ב.

ומעל הכל, שכבני– אדם, כחלק מהגזע העליון על פני כדור הארץ, כברגים במכונה שמכחידה מין ביולוגי כל שלושים שניות, שמביאה למותם של מאה מיליארד בעלי– חיים בכל שנה, שמחסלת את היערות, מחממת את האקלים, מזהמת את הנהרות והאוויר, הורסת את איזורי המחיה של כל צורת חיים אחרת ומאיימת על העולם כולו בשואה גרעינית, שנעיז להסתכל על כל התוצאות המזוויעות של הקיום שלנו כמו שהוא.

ושנחליט לסיים את כל אלה.

כי בלי ההתבוננות הזאת, בלי ההחלטה לסיים את הדיכוי בכל מקום שהוא, אין לנו זכות להיקרא "שמאל רדיקלי", וגרוע מזה בהרבה, אין לנו סיכוי.