מילוי העוף של אמא שלי

בגיל עשר או אחת- עשרה או שתים- עשרה (הגיל שלה משתנה בסיפור הזה, כמו בכל סיפור, בכל פעם שהוא מסופר) אמא שלי הלכה עם אביה לשוק של נתניה. זה היה ערב יום כיפור וטקסי הכפרות נערכו מכל עבר. אמי, שגדלה בצל שתיקתו של אביה ניצול השואה בנוגע למה שקרה, הזדעזעה עמוקות מהדם, מההרג, וכנראה גם מהעובדה שכל הסובבים נראו בטוחים שהם עושים דבר טוב ונכון.
כשהגיעה הביתה, הודיעה חד משמעית שלעולם לא תאכל שוב בשר, של עוף או של כל חיה אחרת. ההכרזה החד- משמעית הזאת היא לא יוצאת דופן אצל ילדים שנחשפים לראשונה לאכזריות הנוראית המתחבאת מאחורי חתיכות הבשר. מה שיוצא דופן בסיפור הצמחונות של אמי, כמו היוצא דופן בחייה בכלל, הוא עמידתה העיקשת והעצמאית על ההחלטה הזאת במשך ארבעים- ומשהו השנים שחלפו.
אמא שלי לא רק הפכה לצמחונית בעצמה, אלא צמחנה גם את אבי כשהתחתנו, וגידלה את ששת ילדיה צמחונים (רק אחד מאיתנו אוכל היום בשר, ושתיים טבעוניות).
מהימים המוקדמים של ילדותי אני זוכרת אותה קוראת לנו אחד אחרי השניה אל חדרה כדי לערוך לנו (היא, לא אבי ולא רב) טקס כפרות אלטרנטיבי, בעזרת כסף. היעדרותה של תרנגולת שחוטה מכל הסיפור היתה מורגשת מאוד, וכולנו ידענו למה.
מאותם ימים אני זוכרת גם את תשובתה הנצחית לשאלות על "מה עם דג?", ששיננתי בעצמי והשתמשתי בה מאז ועד היום "אנחנו לא אוכלים שום דבר שהיו לו עיניים ואמא".

בתרבות הפוליטית השמאלית שלנו, שרוצה כל- כך להתנער מהביוגרפיות וקשרי השארות, לא נהוג להתיחס למקורות הביוגרפיים של המרד הפוליטי שלנו. אנחנו מדמיינות את עצמנו כמוצר מוגמר, וההתבוננות בעבר שלנו נגמרת במקרה הטוב בילדות שלנו. אבל הצמחונות של אמא שלי, והעצמאות הכללית שמאפיינת את חייה מאז ומעולם, כמו התודעה המזרחית של דודה ריקי והבחירה של אבא שלי לגדוע את מסורת הדורות של אלימות במשפחה, כל אלה הם חלק בלתי- ניתן להכחשה חלק משורשי הפוליטיים.
ושלא תבינו לא נכון, אמא שלי היא לא פמיניסטית גדולה באף אחת מההגדרות הרגילות של המילה. היא פשוט חיה את חייה במאבק להיות אישה עצמאית מבחינה כלכלית ורוחנית, דעתנית, נשואה לגבר מזרחי ועם קריירה של שלושים שנה מאחוריה במקצוע של גברים, לימוד נהיגה, בעולם שבו כל אלה הם הפרות בוטות יותר או פחות של הסדר הקיים.
אמא שלי גם מתקשה, למרות ההכחשות שלה, להתמודד עם הזהות המגדרית שלי. היא מעדיפה להמשיך להתנהג כאילו כלום לא קרה, וכאילו היא מקבלת אותי, חוץ מהפרטים הקטנים של להשתמש בשם שלי ובמגדר שלי כשהיא פונה אלי או מדברת עלי. להגנתה יאמר שהיא מנסה, ואפילו שלחה לי בגדים וחזיות שכבר לא עולים עליה אחרי הדיאטה (בצירוף רמיזה עבה כמו פיל בנושא).
התהליך שלי הרחיק ביננו. זה לא יהיה נכון לאמר שהיציאה מהארון שלי הרחיקה ביננו, אלא דווקא ההפך, ההסתרה וחוסר הקבלה שהופכות לצורך להיות משהו שאני לא כשאני לידה, הקשו ומקשים עלי לנהל איתה קשר.
לפני שבוע אפילו היה לה יום הולדת, ואני, בהיותי בת גרועה למופת, אפילו לא התקשרתי. זה לא שלא חשבתי על זה. לא הפסקתי לחשוב על זה כל השבוע. פשוט לא התקשרתי.

במשך שנות ילדותי והתבגרותי, היא עבדה מהבוקר עד הערב, ולכן השאירה את ארוחות הצהריים והערב, ואת הסנדוויצ'ים לבית- ספר, לאבא שלי.
אבל החל מיום חמישי בערב ועד רגע לפני ארוחת שישי, תמיד פורצים ממנה מתכונים של מאכלים ישנים וחדשים, אלה מוכרים ואהובים, ואלה מפתיעים ומוצלחים תמיד (כמעט).
יחד עם עצמאותה והעקשנות הבלתי- נדלית שלה, היא הורישה לי את האהבה לבישול בצורת אינספור מתכונים; הפשטידה הטבעונית האגדית שאף פעם לא הצלחתי לחקות, סיר החמין הצמחוני והקציצות. אבל יותר מהכל, מלווה אותי מילוי העוף שלה, עוף מלא בחיים.

לסיום, הנה שיר שכתבה אישה אשכנזיה, ושרה אישה מזרחית, זאת וגם זאת וגם השיר, חלק מהמסורת שלי.

לתמונת אמא/ לאה גולדברג

תְמוּנָתֵךְ כֹּה שְׁלֵוָה – אַתְּ אַחֶרֶת:
קְצָת גֵּאָה וּנְבוֹכָה עַל שֶׁאַתְּ – אִמִּי.
מְלַוָּה בְּדִמְעָה וּבְחִיוּך מְוַתֶּרֶת
וּמֵעוֹלָם אֵינֵךְ שׁוֹאֶלֶת: "מִי?"

לֹא תָּמַהְתְּ, לֹא רָגַזְתְּ, עֵת בָּאתִי אֵלַיִךְ
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַרְתִי "תְּנִי!"
אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ
רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי.

וְיוֹתֵר מִמֶנִי אַתְּ הַיוֹם זוֹכֶרֶת
אֶת יְגוֹן-יַלְדוּתִי, וְנַפְשֵךְ כְּבָר פָּתְרָה:
עֵת תָּבוֹא אֵלַיִךְ הַבַּת הַבּוֹגֶרֶת,
הִיא תָּבִיא אֶת יֵאוּש תּוּגָתָה שֶׁבָּגְרָה.

כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ.
לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: "אִמִּי!"
אַתְּ תֵּדְעִי:
זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ
וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: "מִי?"

מודעות פרסומת

אודות xemmagoldielox

אני אמה גולדילוקס. אני קוקסינלית, שרמוטה פמיניסטית, טבעונית, אנרכיסטית בלגניסטית ופאנקיסטית. ועוד לא הפסקתי לחלום.
פוסט זה פורסם בקטגוריה פמיניזם, שחרור בעלי- חיים, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על מילוי העוף של אמא שלי

  1. היא עדיין מורה לנהיגה? תשלחי פרטים…. ואכן – החיידק האקטיביסטי הוא מורשת.

  2. Sivan הגיב:

    נשמע מוכר להכאיב.
    גם אמא שלי מזרחית. גם היא לא מקבלת את הבחירות שלי בחיים – במקרה שלי הנישואים לטרנסית. יש לה יום הולדת בשבוע הבא וגם אני לא אתקשר, וגם אני חושבת על זה כל הזמן. זה כואב כל הזמן ולא מפסיק להכאיב.
    אנחנו לא בקשר ואני לאט לאט מתחילה להשלים עם העובדה שככה זה יהיה תמיד. לא תהיה כאן מגמת שיפור. את חושבת שאצלך משהו יכול עוד להשתנות?

  3. גיל הגיב:

    יפה ומרגש.

  4. דורית אברמוביץ הגיב:

    לילך, יש לי כל כך הרבה מה לומר, ובה בעת אני רוצה לומר זאת בין השאר במילה אלייך- כבוד לך ענק ותודה לך

  5. יותם ישראלי הגיב:

    לילך, פוסט מרגש ומקסים. הזדהיתי באפיקים שונים עם הרבה מקומות, ומאוד התרגשתי.
    תודה על השיתוף, זה מהמם 🙂

  6. Tami Dynes הגיב:

    גאוני 3>
    וגם, השיר הזה בביצוע הזה תמיד מרגש אותי עד דמעות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s