סיפור אמיתי

הטקסט שלמטה הוא תרגום קלוקל שלי לפתיחה של הפנזין המהמם של קולקטיב קריימת'ינק, Fighting For Our Lives. אני מביאה אותו כי אני חושבת שהוא מספר משהו חשוב על מי שאני, ועל למה אני כזאת.

XXX

סיפור אמיתי

נשרנו מביתספר, התגרשנו, התנתקנו מהמשפחות שלנו ומעצמנו ומכל מה שהכרנו. התפטרנו מהעבודות שלנו, הפרנו את החוזים שלנו, זרקנו את כל הרהיטים שלנו לרחוב ויצאנו לדרך.

ישבנו על נדנדות בגני משחקים עד שקצות האצבעות שלנו קפאו, נהננו מאור הירח על הדשא הלח, וכתבנו שירה אחת לשניה על הרוח.

נכנסנו למיטה מוקדם בערב ושכבנו ערות עד הרבה אחרי הזריחה, ונזכרנו בכל הדברים הנוראיים שעשינו לאחרות והן עשו לנו – וצחקנו, סלחנו, ובירכנו אחת את השניה ואת היקום המטורף הזה.

התפלחנו להקרנות של סרטים ישנים של גי דבור כדי לכתוב "תילחם מלוכלך ומהר, ידידי, העולם הישן מאחוריך" על הגב של מושבים.

עם ניחוח הדלק עוד טרי על ידינו, צפינו בזריחתה של שמש חדשה, ודיברנו בלחש על מה נעשה הלאה, מתלהבות מההבנה הנובטת של הכוחות המוגבלים שלנו.

השתמשנו בטלכרטים גנובים כדי לעשות סקס טלפוני עם אהובות הנעורים שלנו, מטלפונים ציבוריים בלובי של תחנות משטרה.

פרצנו לבריכות הפרטיות ולסאונות של העשירים כדי להנות מהם בצורות שהבעלים שלהן מעולם לא ניסו.

התגנבנו למשרדים שבהם חברינו המעונבים תייקו ניירות בשביל גרושים כדי לנסח מניפסטים אנטיאימפריאליסטיים על המחשבים שלהם – או פשוט כדי לישון מתחת לשולחנות שלהם. הם היו המומים באותו הבוקר כשסוףסוף תפסו אותנו, חציערומות ומצחצחות שיניים בקולר.

חווינו רגעים מטורפים וממריצים שבהם עשינו דברים שתמיד חשבנו לבלתיאפשריים, כשירקנו בפנים של כל המעצורים שלנו כדי לנשק יופי בלתימושג, לפרוש באנרים מאנדרטאות לאומיות, לפרוש מהאוניברסיטהואז חרקנו שיניים, ציפינו שהעולם ייגמראבל הוא לא!

עמדנו או כרענו על ברכינו במועדוני הופעות מתרוקנים, על גגות בסופות ברקים, על הדשא המת בבתיקברות, ונשבענו עם דמעות בעיניים לעולם לא לחזור אחורה.

ישבנו בריתוק בבתיספר, על ספסלי אבן בתחנות אוטובוס שוממות, על מזרונים קשים בבתימעצר, ונשבענו שוב, דרך לסתות מהודקות, אבל לא פחות ברכות.

תקשרנו אחת עם השניה דרך ראשי תיבות חרותים על שולחנות של פניומיות, עיצובים מרוססים בגרפיטי על קירות של סמטאות, חורים שנבעטו בחלונות הראווה של תאגידים ושודרו במהדורת שש בערב, מכתבים שנשלחו עם בולים מזוייפים, או נישאו מעבר לים בתרמילים של חברים, הוראות סודיות מקודדות באימיילים אנונימיים, פגישות חשאיות בבתיקפה, שירי אהבה חרותים על מיטות בבתיכלא.

נתנו מחסה למהגרים לאחוקיים, פליטים פוליטיים, אסירים נמלטים ונערים שברחו מהבית, בדירות והמיטות הצנועות שלנו, כמו שגם הם נתנו לנו מחסה.

אלתרנו מתכונים טבעוניים כדי לאפות אחת לשניה עוגות ועוגיות, ולבשל אחת לשניה ארוחות בוקר במיטה, ארוחות חינם שבועיות בפארקים, סעודות פאר כדי לחגוג את האומץ והקרבה שלנו, כדי שנוכל לטעום את המתיקות שלהן.

הפקדנו את כל הלב והתיאבון שלנו אחת בידי השניה, הלחנו ביחד סימפוניות של ליטופים ותענוגות, הפכנו את האהבה לפועל בשפה של יצירה.

חירבנו את נורמות המגדר, הסטיראוטיפים הגזעיים והציפיות החברתיות שלהם, והראנו בגופים ובקשרים שלנו בדיוק כמה שרירותיים חוקי הטבע שלהם.

כתבנו מוסיקה משלנו והופענו איתה אחת בשביל השניה, כך שכשזימזמנו לעצמנו, יכולנו לחגוג את היצירתיות של החברות שלנו במקום לחזור על החרא המשעמם ברדיו.

בעליות גג מושאלות, אירחנו אהובות נכריות ונאבקנו לכתוב את השורות שיוכלו להצית את האש הגלומה בהמונים שסביבנו.

ברגע האחרון לפני עלות השחר, אוחזות פנסים בידיים רועדות, הרסנו את ארונות החשמל של בתים של פשיסטים שהיו אמורים לארח אסיפות למחרת.

נלחמנו בפשיסטים האלה בשיניים, בציפורניים ובסכינים ברחובות, כשאף אחד אחר לא היה מוכן אפילו להתעמת איתם בכתב.

שתלנו גינות במגרשים נטושים של שכונות, חצינו יבשות בטרמפים במהירות שיא, תקענו עוגות בפרצופים של מלכים, ח"כים ובנקאים.

ניגנו בסקסופון ביחד בחושך של מערות נטיפים במערב ורג'יניה.

בפריז, חמושות בלבנים ושמשיות, הרחקנו את הז'נדרמים במשך ימים ולילות, עד שכמעט יכולנו לטעום את העולם החדש דרך הגז המדמיע. פרצנו דרך השורות שלהם לאולם האופרה, השתלטנו עליו, וניהלנו דיונים עשריםוארבע שעות ביממה על מה שהעולם הזה יכול להיות.

בשיקגו, יצרנו רשת מחתרתית כדי לאפשר הפלות לאחוקיות בתנאים בטוחים ואווירה תומכת, כשהפנאטים הדתיים העדיפו שנמות בבושה ובדמעות בסימטאות חשוכות.

בניויורק החזקנו ידיים ועשינו מסאג' אחת לשניה כשהאויבים שלנו סגרו עלינו כדי לעצור אותנו.

בקוויבק שברנו את האוטוסטרדה וניגנו מקצבים עתיקים על התמרורים והשברים, והרעש היה חזק ויפה יותר מכל שיר שהתנגן איפעם באולם קונצרטים.

בסנטיאגו, שדדנו בנקים כדי לממן עיתונים של שירה חתרנית.

בסיביר, זמננו בריחות בלתיאפשריות – וביצענו אותן, ניווטנו דרך חצי עולם עם מסמכים מזוייפים וכסף שאול כדי לחזור לזרועות חברינו.

במונטווידאו, בעיר האוהלים, בנינו בקתות מדיקטים וכיסויי ניילון, הזרמנו חשמל פיראטי מקווי המתח הקרובים, והתייעצנו עם השכנים שלנו איך נוכל לתרום לקהילה החדשה שלנו.

בסאן דייגו, כשהם כלאו אותנו כי אמרנו את דעתנו, הזמנו את החברות שלנו ומילאנו את בתי הכלא שלהם עד שהם נאלצו לשנות מדיניות.

באורגון, טיפסנו על עצים וחיינו בהם חודשים כדי להגן על היערות שבהם טיילנו כשהיינו ילדות.

במקסיקו, כשקפצנו על רכבות ביחד, החלפנו סיפורים על העבודה עם הזפאטיסטס בצ'יאפס, על שטפונות שראינו בטקסס, על סבותינו שנלחמו במהפכה המקסיקנית.

אנחנו נלחמנו במהפכה ההיא, ובמלחמת האזרחים בספרד, ובמחתרת הצרפתית, ואפילו במהפכה הרוסית – אבל לא בצד של הבולשביקים או של הצאר.

עייפות וקופאות, חצינו את אוקראינה על גב סוסים כדי למסור חדשות על הקרבות שהציעו לנו עוד הזדמנות להילחם על החופש שלנו.

לחוצות אבל לא רועדות, הברחנו פוסטרים, ספרים, כלי נשק, פליטים ואת עצמנו דרך גבולות מקנדה ועד פקיסטן.

שיקרנו במצפון נקי לבלשי רצח ברינו, למשטרה צבאית בסאנטוס, להורים כועסים באוסלו.

אמרנו את האמת אחת לשניה, אפילו אמיתות שאף אחד אחר לא העז להגיד לפנינו.

כשלא יכולנו להפיל ממשלות, הקמנו דורות חדשים שיכירו את האדרנלין המתוק של בריקדות ודבק, שימשיכו את המסע הדוןקישוטי שלנו אחרי שאנחנו ניפול או נברח מפני טבח בידי המתרפסים והפחדנים.

כשיכולנו להפיל ממשלות, הפלנו אותן.

עמדנו, אחת אחרי השניה, עשור אחרי עשור, מאה אחר מאה, על דוכן העדים וצעקנו כך שהאזרח הישר, ההגון והמרוצה ביותר בסוף האולם יוכל לשמוע אותנו: “…ואם הייתי יכולה לעשות את זה שוב, הייתי עושה את זה!”

כשהשמש זרחה אחרי מסיבות חורף בסקוואטים בלי חימום, אספנו שקים של זכוכיות שבורות ושטפנו ערימות של כלים במים קפואים בזמן שהמבקרים שלנו התרווחו להם בפנטהאוזים עם משרתות, ודרשו לדעת מי יפנה את הזבל ב"אוטופיה" שלנו.

כשהכוונות הטובות של ליברלים ורפורמיסטים התפוררו בבירוקרטיה, אנחנו אספנו אוכל מפחים כדי להאכיל את הרעבים, פרצנו לבניינים מיועדיםלהריסה והפכנו אותם לארמונות ראויים למלכים עניים ומלכות שודדים, החזקנו את החולים והגוססים חזק בידיים אוהבות.

התאהבנו בין ההריסות, צעקנו שירים במהומה, רקדנו בשמחה בשלשלאות הכבדות ביותר שהם יכלו לייצר; הברחנו את הסיפורים שלנו דרך מיצרים של שתיקה, רעב ודיכוי, והחזרנו אותם לחיים שוב ושוב כפצצות ולבבות מתקתקים; בנינו טירות בשמיים מההריסות של גהינום עלי אדמות.

אחד מאיתנו אפילו התנקש בנשיא ארה"ב.

לא קיבלנו שום מגבלות מבחוץ, וגם לא עודדנו שום מגבלות מבפנים, ומצאנו שהעולם נפתח בפנינו כמו עליו של ורד.

אני מדברת, כמובן, על אנרכיסטיות – וכשאנשים שואלים אותי על הפוליטיקה שלי, אני אומרת שהסיבה הכי טובה להיות מהפכנית היא שזו פשוט דרך יותר טובה לחיות. החוקים שלהם מבטיחים לנו את זכות השתיקה, את הזכות למשפט פומבי בפני חבר עמיתינו (למרות שהעמיתים שלי לא היו מעמידים אותי למשפט – מה עם שלך?) – מה עם הזכות לחיות את החיים כאילו שלא נזכה לעוד הזדמנות, הזכות שיהיו לנו סיבות להישאר ערות כל הלילה בשיחות דחופות, להסתכל אחורנית על כל יום בלי חרטה או מרירות? זכויות כאלה רק אנחנו יכולות לדרוש בשביל עצמנו. והאם אלה לא צריכות להיות הדאגות המרכזיות שלנו, ולא הדקדוק של פרוטוקולים והישרדות?

בשביל אלה מאיתנו שנולדו בין סורגי זהב שעשויים מהדם והזיעה של אסירים עם פחות מזל, האתגר שבלחיות חיים ששווה לחיות וסיפורים ששווה לספר הוא מפעל חיים לא פשוט. אבל כל מה שנדרש, בכל רגע, כדי לעמוד באתגר הזה, הוא להתנגד לכליאה שלנו.

כשאנחנו נלחמות, אנחנו נלחמות על החיים שלנו.

מודעות פרסומת

אודות xemmagoldielox

אני אמה גולדילוקס. אני קוקסינלית, שרמוטה פמיניסטית, טבעונית, אנרכיסטית בלגניסטית ופאנקיסטית. ועוד לא הפסקתי לחלום.
פוסט זה פורסם בקטגוריה התנגדות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על סיפור אמיתי

  1. לין הגיב:

    כל הטקסט מדהים.
    אבל הקטע האחרון ריגש אותי במיוחד:
    "בשביל אלה מאיתנו שנולדו בין סורגי זהב שעשויים מהדם והזיעה של אסירים עם פחות מזל, האתגר שבלחיות חיים ששווה לחיות וסיפורים ששווה לספר הוא מפעל חיים לא פשוט. אבל כל מה שנדרש, בכל רגע, כדי לעמוד באתגר הזה, הוא להתנגד לכליאה שלנו.

    כשאנחנו נלחמות, אנחנו נלחמות על החיים שלנו."
    לחיות חיים ששווה לחיות. אני מקווה שאוכל אי פעם לומר שאכן חייתי חיים כאלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s