אנחנו כועסות מאוד. נאום למצעד הגאווה

הוזמנתי לדבר על הבמה המרכזית במצעד הגאווה בירושלים ביום חמישי שעבר. הנה מה שהיה לי להגיד.

אנחנו כועסות מאוד

שלום ותודה רבה. כמו אנשים טרנסג'נדרים וביסקסואלים רבים, אני גדלתי עם כזו כמות של עוינות, שנאה ובריונות, שאני אף פעם לא אקח כמובן מאליו את זה שאני עולה על במה מול ים של אנשים שמעולם לא פגשתי, ומתקבלת במחיאות כפיים. אז תודה.

אני כאן היום כדי להגיד שאני כועסת. שאנחנו כועסות. מאוד. אני יודעת שזה לא כל– כך מקובל באקלים הפוליטי שלנו לכעוס, בטח לא אם את אישה, ועוד מרוקאית. אבל אני כועסת.

אני כועסת כי אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לגדול בחברה אלימה, צבאית, ושוביניסטית.

אני כועסת כי שום דבר שלמדתי מהגן ועד התיכון לא הכין אותי להתמודד עם תקיפה מינית, עם תקיפה על רקע מגדרי או עם אלימות משטרתית. כי לא היה שם כמעט אף אחד שיגיד לי שאני בסדר, ושהעולם הזה הוא זה שדפוק ושזה לא תמיד יהיה ככה.

אני כועסת כי אני ואנשים ביסקסואלים רבים סובלים מאפליה במקומות העבודה, מחוסר נגישות לטיפול רפואי וממצוקת דיור.

אני כועסת כשאני רואה איך כל דמות היסטורית של הקהילה מסומנת ישר כהומו או לסבית, ולא משנה איך הם הרגישו כלפי מגדרים אחרים או כלפי המגדר של עצמן.

אני כועסת על התקשורת הטרנספובית, שמדווחת בלשון משפילה ובטון משועשע על אנשים טרנסג'נדרים, אפילו כשמדובר בנסיונות רצח.

אני כועסת כשאני קוראת כל שנה את הרשימה ההולכת ומתארכת של נשים טרנסיות, כמוני, ושל גברים טרנסים, שנדקרו, או הוכו למוות, או נורו או שפשוט השאירו אותן למות כשנפצעו, רק בגלל שהעזו להוות בגוף ובחיים שלהן מרד נגד הפאשיזם המגדרי שאנחנו חיות בו.

ואני כועסת כי הלב שלי נשבר כשאני חושבת על שלוש– מאות אלף בעלי החיים הלא– אנושיים שישחטו בשביל בצע הכסף, הגרגרנות והיהירות שלנו, בשלוש הדקות שבהן אני אעמוד פה ואקריא את הנאום הזה. בבקשה תחשבו גם עליהם היום. ועל מה שאנחנו עושות להם ולעולם הזה, ותבחרו לעשות את הצעד הראשון כדי להפסיק את כל זה.

ואני כועסת בגלל כל הדברים היפים שנרמסים ועוד ירמסו כאן תחת המגף הצבאי וגלגלי הטנקים של הגזענות והלאומנות.

אני כועסת כי אני לא מרוויחה מספיק, וגם אף אחת שאני מכירה לא, בזמן שקומץ פצפון, שש– עשרה משפחות של מאפיונרים נצלנים ועצלנים מנהלים את המדינה הזאת עם הפוליטיקאים בכיס הקטן, וגונבים את פירות העבודה של כולנו.

ואני כועסת כי יש אנסים שעדיין מסתובבים חפשי, מוגנים על– ידי צוי איסור פרסום שמשתיקים את הקרבנות.

אני, [אמה גולדילוקס], אשה טרנסית, ביסקסואלית, מזרחית, פמיניסטית וטבעונית, כועסת על כל אלה ועל עוד כל– כל הרבה. ואני יודעת שאני לא לבד.

כעס יכול להתבשל בבטן ולעשות לנו אולקוס, הוא יכול לצאת אחת על השניה ולהרוס יחסים וקהילות, או שהוא יכול להתפרץ כלפי חוץ. אני חושבת שהגיע הזמן שניקח את הכעס שלנו, ונהרוס איתו את כל מגדלי השן של הדיכוי והשנאה עד שיהיו לחצץ וללבנים ולמלט שמהם נבנה עולם חדש, שיהיה דומה יותר למשאלות הלב שלנו. תודה.