התנגדות אחת ל"סינגל אישיו"

בפוסט המצויין שלו על הפוליטיקה של המחאה הנוכחית, אייל גרוס בוחר לגנות את ה"חד נס", הגרסא הציונית, הרוויזיוניסטית, לויכוח על ה"סינגל אישיו".
כל מי שלקחה חלק בתנועה לשחרור בעלי- חיים ודאי מכירה את הויכוח הישן הזה היטב: אנשי "מאבק אחד" מאשימים את אנשי ה"סינגל אישיו" בצרות אופקים, בזמן שהאחרונים משיבים בהאשמות "סוגנים!".
בתור מי שרואה את עצמה כחכמה מידי (או ליתר דיוק, למודת- טעויות מידי) בשביל לזרוק את עצמה (שוב) לתוך הרפש האישי- פוליטי של הויכוח הזה, בחרתי להביא רק נקודה אחת למחשבה, כהתנגדות למה שאני מזהה בעצב כאידיאולוגיה השלטת בתנועה לשחרור בעלי- חיים כיום.
לפני שאני אציין את ההתנגדות הקטנה שלי, אני רוצה רק להזכיר שהדיון הזה זורם עמוק, ובהרבה רבדים, ושהרובד שבו צריכה להיות מתוייקת ההתנגדות הזאת הוא הרובד האסטרטגי, לא העקרוני או המוסרי.
הנקודה שלי נוגעת לתלונה שאני שומעת הרבה לאחרונה מצד פעילים בתנועה, בעיקר כאלה שהיו חלק מה"גוש זכויות בעלי- חיים" בצעדות של שבת בערב, לפיה א/נשים לא מפסיקים לשאול או להעיר לגבי חוסר הקשר בין זכויות בעלי- חיים לבין המחאה הנוכחית.
עכשיו, לא צריך להיות גאונה גדולה בשביל להבין שגל המחאה הנוכחי לא מצטיין ביכולות הכלה מיוחדות, ושגם גושים רדיקליים אחרים, כמו הלהט"ב או הגוש הפמיניסטי, זכו להערות דומות, אם כי כנראה הרבה פחות.
אבל מה שמטריד אותי כאן, הוא חוסר היכולת המוחלט של התנועה לזכויות בעלי- חיים לשקול תשובות מורכבות יותר מ"איזה חבורת חארות סוגנים" לשאלה למה לא רואים בנו חלק מהמאבק.
ההתנגדות שלי היא תשובה אחת נוספת לשאלה הזאת: א/נשים לא רואים בתנועה לשחרור בעלי חיים חלק מהמאבק הנוכחי, בגלל שהתנועה לשחרור בעלי חיים עשתה בשנים האחרונות מאמצים מודעים אדירים (וככל הנראה מוצלחים) כדי לנתק את עצמה מכל מאבק אנושי שקורה עכשיו, ולא לפני מאתיים שנה.
אי- אפשר לבוא בתלונות ל"אדם ברחוב" על כך שהוא לא רואה את הקשר בין הניצול הכלכלי שלו לבין הניצול הכלכלי של בעלי- החיים, כשהקול הדומיננטי בתנועה כבר שנים עושה כל שביכולתו כדי להשתיק ולהדיר את אלו שמעוניינות לדבר על הקשר הזה.
אי- אפשר להתעקש לצעוק ססמאות מטיפות, מתנכרות ומתנשאות, להתעקש להראות כמו טרמפיסטים על גב המחאה ולהתעקש למסמס את הקישורים המתבקשים לנושאי המחאה, ואז לשים את כל האחריות על הסוגנים הטיפשים שלא הבינו את המסר.

המחאה בעיני הסינגל אישיו

כדי להבין יותר את ההתנגדות האחת שלי לגישת ה"סינגל אישיו", צריך להסתכל על השקפת העולם שעומדת מאחורי הגישה הזאת. הרטוריקה של ה"סינגל אישיו" מרבה להתייחס להמון הטיפש, ה"מיינסטרים", ולבקש שההסברה של התנועה לשחרור בעלי- חיים תעשה כמה שפחות כדי לערער על תפיסת העולם ה"מיינסטימית", או באקדמאית, האידיאולוגיה הדומיננטית.
אבל השקפת העולם הזאת מוחקת את הזהות הפרטיקולרית של א/נשים בתוך אותו המון מיינסטרימי. היא משכיחה מאיתנו שבתוך ה"זרם" הזה יש מעט מאוד "מרכזי", והרבה מאוד שוליים: שוליים כלכליים, שוליים אתניים, מגדריים, מיניים, שוליים של יכולת גופנית ונפשית, ובקיצור, כל השוליים שדחיקתם הממושכת יצרה את התנאים למחאה הזאת.
לכן גישת ה"סינגל אישיו" לא יכולה לתפוס את המשמעות של המחאה הזאת: כי מחאה חברתית נרחבת סותרת באופן מהותי את האופן שבו גישת ה"סינגל אישיו" רגילה להבין את העולם. עצוב, לא?
ההתנשאות, היהירות והבורות שבהבנת העולם דרך "אנחנו" ה"מודעים" אל מול ה"המון הטיפש", היא אבן בגלגלי התנועה לשחרור בעלי- חיים. כבר הפסדנו בגללה חלק משמעותי מאוד מהפוטנציאל של המחאה הנוכחית. בואו נדאג שלפחות לפעם הבאה, נגיע מוכנות יותר.