אונס בעלי החיים, שחיטת הנשים: בין פמיניזם לשחרור בעלי- חיים

ביום חמישי האחרון השתתפתי בהייד פארק נשים שארגנו נשות אתר onlife בנמל תל- אביב. הנה מה שהיה לי להגיד:

[אזהרת טריגר: אלימות מינית, אונס, פגיעה בבעלות-חיים ורצח]

לעדי וינטר, שלימדה וממשיכה ללמד אותי מה זה פמיניזם ומהי חמלה.

שש בבוקר. קור כלבים במדגרה ליד ראשון לציון. שלושים ושתיים אלף אפרוחים ואפרוחות בקעו ביממה האחרונה אל תוך האור האדום המחליא שאמור לספק תחליף זמני לאם הדוגרת שהם לעולם לא יכירו.

המיון מתחיל. על פס ייצור (לא תיאורטי, לא מטאפורי) גבר אנושי מרים, בחפזון ובלי טיפה מהעדינות שטובעת רכותם הצהבהבה של היצורים החיים בארגזים שמולו, כל אחת ואחד מהם, ובוחן את איברי המין שלהם. את הזכרים הוא זורק ימינה, את הנקבות שמאלה.

הזכרים ייחנקו או יימעכו למוות בתוך שקיות זבל לפני שתעלה שמש הצהריים הראשונה של חייהם, בהם אין לתעשיה תועלת. לנקבות, שתועברנה מכאן לתעשיית הביצים, צפוי גורל גרוע עוד הרבה יותר.

זוהי הסלקציה המינית הראשונית שתפקידה להזין כל יום, כל יום, את תעשיית הביצים בישראל. שבע מליון תרנגולות נקבות בישראל עוברות בכל רגע נתון את הגיהנום של כליאה בתוך כלוב צר כל כך שהסורגים מגרדים מהן את החיים, גיהנום של כריתת איברים בלי הרדמה, חושך, רעש, תאורה מוגזמת, הרעבה, מניפולציה הורמונלית שגורמת להן לקבל מחזור כל יום, עצמות שמתפוררות מאיבוד סידן, איברים פנימיים שנהרסים ונושרים יחד עם הביצים, ולבסוף, כשתפוקת הביצים יורדת, חישמול למוות או קבורה בחיים, רק בשביל השלוש ביצים שהמתכון לפשטידה שלך אפילו לא צריך.

ברפת בצפון, פרה נקשרת למשטח כדי שגבר אנושי אחר יוכל להחדיר זרע בעזרת כפפה לתוך איברי המין שלה. זה לא מפריע לה, הוא מסביר. כן? אז בשביל מה היא קשורה?

בסוף ההריון הכפוי הזה, הילדה שלה תלקח ממנה שעות ספורות אחרי הלידה, עגל חלב יעשו ממנה, או אם יש בה צורך, פשוט עוד פרה חולבת. את החלב ששייך לעגלה הזאת ינקו מהציצי של אמא שלה מכונות אוהבות הרבה פחות. פעמיים ביום. היא תואבס בהורמונים כדי שתייצר עוד ועוד ועוד חלב עד שהגידים שאמורים להחזיק את הציצים שלה במקום ייקרעו והם ייצנחו לרצפה המזוהמת בגללים. בסופו של דבר היא תקרוס ותשלח אל מותה. תוחלת החיים הממוצעת לפרה בתעשייה היא בין ארבע לשש שנים. כמעט אף אחת לא רואה את השבע.

בתעשיית בשר החזיר, חזירות אחרי לידה מקובעות בשכיבה על הצד במשך חודשים כדי שתהיינה פנויות בכל רגע להניק את צאצאיהן, שיגדלו מהר וישלחו לשחיטה.

על פרסומת חוצות ענקית באיילון, אמא תרנגולת חייכנית עם חזה ענק מפרסמת לנו חלקים מהגוף המבותר של תרנגולות אחרות.

ילדה מחליטה בזעזוע שהיא מסרבת לאכול את הגופות של חבריה בעלי–החיים. אמא שלה מכניסה לה בשר לאוכל בסתר ומכריחה אותה בסופו של דבר לוותר, לראשונה בחייה, על זכותה להחליט מה היא כן אוכלת ומה לא. זו לא אשמת האמא, היא רק לא רוצה שיחשבו עליה שהיא אמא רעה.

הדפס על מגבת אמריקאית מציג אשה בעירום. על עורה מפוספסים קווים שנהוג לראות על הגוף של נקבות פרות, הם מחלקים את גופה לחתיכות ונותנים להם שמות בשריים. מתחת לתמונה הכיתוב שואל: "מה הנתח שלך?"

"מה הנתח שלך?" נשים כבשר

בעדות של אשה שעברה אונס קבוצתי מופיע הקישור המצמרר: הם התייחסו אלי כאילו אני חתיכת בשר.

טרור מיני יומיומי נגד נשים ולהט"ב מוצדק במונחים של דחפים חייתיים, צייד, טרף, טריטוריה זכרית ודרכי הטבע, כך ששתי נשים שאוהבות אחת את השניה זה נגד חוקי הטבע, אבל הטרדה מינית היא בסך הכל תוצאה של תיאבון טבעי בריא.

תעשיות המזון מהחי עושות שימוש יום יומי באיברי המין של נקבות מזנים אחרים של בעלי חיים. בתוך האבסורד של הטבח המתמשך, פרות, חזירות ותרנגולות ממין נקבה הופכות, כמו נשים בתרבות סקסיסטית ומיליטריסטית, לנספח שמלווה את אברי המין שלהן. מחנכים אותנו לאפטיות לסבלן של חיות אחרות דרך הפיכתן מיצורים אוהבים, משחקים ונושמים, לחפצים, ערוכים לשימושנו, לסיפוק תאוות הבשרים שלנו.

וכל הזמן הזה, נשים אנושיות עוברות את התהליך ההפוך. הדיכוי שלנו מלווה בשלילת האנושיות שלנו, בהורדה שלנו לדרגת בעלות חיים. "פרגית", "פרה", "רבע עוף", "שפנפנה", "חתיכה", "נחשית", "חתלתולה", "כלבה".

הגיע הזמן שסולידריות נשית תפרוץ גם את גבולות המין הביולוגי. הגיע הזמן שנגיד בקול ברור שדיכוי הוא דיכוי הוא דיכוי, שנסרב להתייחס לכל יצורה חיה באשר היא כפחות מיצור שלם, כסך של איברים שניתן למדוד אותם, לסחור בהם, ולהשתמש בהם לסיפוקנו האישי. ומעל הכל, שנעיז לשמוע "לא" שעד היום לא העזנו לשמוע, כי הוא לא נאמר באף שפה אנושית. "לא" שנזעק מהמדגרות, מכלובי הסוללה, מהרפתות, מבתי המטבחיים ומעבדות הניסויים. אני הייתי שם. אני ראיתי יצורות חיות, בהכרה מלאה, נתלות במהופך לפני שגרונן משוסף והדם ממלא את האוויר. לא ראיתי אחת שלא בעטה והשתוללה, אחת שלא נאבקה עד הרגע האחרון. עד שטיפת הדם האחרונה נטפה מעורקיה הפתוחים והחיים היקרים כל כך עזבו אותה. "לא" הן אומרות, וחוזרות ואומרות "זה לא, זה לא זה לא זה לא".

הגיע הזמן שנשמע אותן.