אמה גולדמן

אתמול נכחתי בערב פמיניסטי שבו נשים התבקשו להביא טקסטים ששינו את חייהן. הבאתי קטע קצר על הגיבורה האישית שלי, אמה גולדמן, והוא מובא כאן:

אמה גולדמן

נתקלתי לראשונה בכתיבה של אמה גולדמן כשהייתי בתיכון, בצורת ספרה "חמישה מאמרים פמיניסטיים" שתורגם לעברית. הדמות שלה, החזון שלה והלהט שבה משכו אותי לתוך אובססיה קלה לסיפור המדהים של אחת הנשים האמיצות ביותר ששמעתי עליהן.
אמה גולדמן נולדה ב1869 למשפחה של איכרים יהודים שהיגרו לארה"ב כשהיא היתה בת 16, ונפטרה ב1940. בתקופה הזו גולדמן הספיקה לייסד את זרם המחשבה האנרכה-פמיניסטי, להרצות בפני אלפי נשים עובדות על כל נושא מאיגודי עובדים, מהפכה, ועד לזכות לאמצעי מניעה, לכתוב עשרות מאמרים ולייסד בטאון אנרכיסטי, להיות חלק מתכנית התנקשות שהרעידה את ארה"ב, להחשב ל"אשה המסוכנת ביותר באמריקה", ולהיות מגורשת לגלות באירופה, שם המשיכה את הפעילות שלה. אמה גולדמן היתה פמיניסטית ואנרכיסטית מהפכנית בכל ליבה. היא היתה גם אתאיסטית, פועלת, אסירה, ביסקסואלית, ופוליאמורית, כלומר היא ניהלה יותר ממערכת יחסים אחת באותו הזמן, על אף הפרצופים מבני זוגה, לפני המאה ה-20! היא התנגדה לקפיטליזם, למדינה, למוסד הנישואין, וגם למאבק על זכות ההצבעה לנשים.
אולי הדבר המדהים ביותר עבורי בקריאת הכתבים שלה הוא שלמרות שחלקם נכתבו לפני למעלה ממאה שנים, היא מביעה בהם באומץ עמדות שנשמעות כאילו נכתבו היום, וגם היום היא נשמעת "קיצונית".
אחרי חיפושים ארוכים מצאתי וקניתי את ספר זכרונותיה שהיא כתבה בגלות, "לחיות את חיי", וגיליתי שהכתיבה שלה על חייה נוגעת בי במקום עמוק יותר אפילו מהכתיבה הפוליטית שלה. תרגמתי שלוש פסקאות מקטעים שונים בספר שנגעו בי במיוחד.

"[לאחר שהיא מספרת על אהבתה הראשונה, לנער שעבד אצל אביה, פטרושקה] בוקר אחד הרגשתי שאני נקרעת משנתי. אמא התכופפה מעלי, והחזיקה בכח את ידי הימנית. היא צעקה בקול כועס: "אם אי- פעם אמצא את היד שלך ככה שוב, אני אלקה אותך, ילדה רעה שכמותך!
עם תחילת גיל ההתבגרות הגיעה אלי ההבנה הראשונה של השפעתם של גברים עלי. מוקדם בבוקר קיצי אחד התעוררתי בסבל נורא. ראשי, עמוד השדרה שלי ורגלי כאבו כאילו משכו אותם להפרידם. קראתי לאמא. היא משכה את השמיכה ממני, ולפתע הרגשתי כאב צורב בפני. היא סטרה לי. פלטתי יללה והבטתי באמי בעיניים מפוחדות. "זה הכרחי עבור ילדה", היא אמרה, "כשהיא הופכת לאשה, כהגנה מפני חרפה". היא ניסתה לחבק אותי, אבל אני דחפתי אותה."

"[לאחר שננזפה על ידי פעיל אחר בתנועה האנרכיסטית על שרקדה בשמחה באירוע למען שביתת נשים] התרתחתי מההתערבות החצופה של הילד. אמרתי לו שיתעסק בעניינים שלו, ושנמאס לי שזורקים לי את "המאבק" בפרצוף. אני לא האמנתי שהמאבק למען רעיון יפיפה, למען אנרכיזם, למען שחרור וחופש מנורמות ודעות קדומות, יכול לדרוש ממני להמנע מאושר ומחיים. התעקשתי שהמאבק לא יכול לדרוש ממני להפוך לנזירה, ושאסור לתנועה להיסגר כקונכיה. אם זו משמעות המאבק, אז אני לא רוצה בו. 'אני רוצה חופש, את הזכות לביטוי עצמי, את הזכות של כולם לדברים זוהרים ויפים.' זו המשמעות של אנרכיזם בשבילי, ואני אחיה אותה למרות העולם כולו – בתי כלא, רדיפה, הכל. כן, אפילו למרות הגינוי מצד הקומרדים הקרובים ביותר אלי אני אחיה את הרעיון היפה שלי."
(בגלל הציטוט הזה מיוחסת לאמה גולדמן גם האמירה "אם אני לא יכולה לרקוד לצליליה, זו לא המהפכה שלי")

"ביום ראשון, יום ההרצאה הראשונה שלי [במסע הרצאות], הושאר בבית המלון שלי מכתב חתום בשבילי. הכותב האנונימי הזהיר אותי מפני מזימה להתנקש בחיי: הולכים לירות בי לפני שאכנס לאולם ההרצאות, הוא הבטיח לי. איכשהו לא יכולתי להאמין לסיפור. אבל בגלל שלא רציתי לעורר חרדה בקרב הקומרדים שלי, לא סיפרתי על העניין לחברי ס. ו. קוק, שבא ללוות אותי לאולם. אמרתי לו שאני מעדיפה ללכת לבדי.
מעולם לא הייתי רגועה יותר כשצעדתי בנחת מהמלון למקום הפגישה. במרחק חצי בלוק מהמקום הרמתי מתוך אינסטינקט את התיק הגדול שנשאתי תמיד לגובה פני. נכנסתי בבטחה לאולם והלכתי לכיוון הבמה בעודי מחזיקה את התיק מול הפנים שלי. לאורך כל ההרצאה המחשבה נשארה במוחי: "אם רק אוכל להגן על פני!" בערב חזרתי על אותה ההופעה, והחזקתי את התיק מול פני כל הדרך לאולם. הפגישה התנהלה יפה, בלי שום סימן למתנקשים.
במשך ימים לאחר מכן, ניסיתי למצוא הסבר הגיוני להתנהגות המטופשת שלי עם התיק. מדוע חששתי יותר לפנים שלי מאשר לחזי או לכל חלק אחר בגוף שלי? ברור ששום גבר לא היה חושב על פניו במצב שכזה. ובכל זאת אני, אל מול האפשרות הסבירה של מותי, פחדתי שפני יעוותו! זה היה הלם לגלות בעצמי כזו גנדרנות נשית טיפוסית."