סוף העולם (כפי שאנחנו מכירות אותו)

טוב, אז עכשיו שנראה שסוף העולם לא הגיע (לפחות לפי הפיד שלי בפייסבוק, כי זה לא שאחרת הייתי יודעת גם אם הוא כן), אני רוצה לחלוק כמה מחשבות על סוף העולם.
אני חושבת שבמיוחד בעשורים האחרונים, סוף העולם הפך לאובססיה של תרבות המערב ושל תרבויות נגועות בקפיטליזם בכלל, ויותר מכך, נראה שהאובססיה הזאת עם סוף העולם קשורה באופן די הדוק למצב של א/נשים בחברה הקפיטליסטית. כלומר, ככל שא/נשים חיות קרוב יותר ללב הקר של המערכת הזאת, קרוב יותר לאידיליה המובטחת של שכונות פרוורים לבנות עם בתי קוטג' וגדרות עץ,  כך גדל הסיכוי שלהם לייחל בכל מאודם לסוף העולם.
הדוגמא הקיצונית ביותר שאני יכולה לחשוב עליה היא כמובן הדת שמסתמנת ככוח הפוליטי העולה של העשורים האחרונים בארה"ב: הנצרות האוונגליסטית. אני לא ארחיב על המהות של הדת הזאת, ששיכללה את הקשר בין הנצרות לקפיטליזם ואימפריאליזם דורסניים לכדי אומנות וסוחפת אחריה כשבעים מליון אמריקאים שהפכו לכוח המניע מאחורי הימין הקיצוני בארה"ב והתמיכה שלו בישראל, אבל אני ממליצה מאוד לקרוא וללמוד עליהם כמה שיותר. הנקודה החשובה שהם מדגימים היא זאת: בלב התרבות הקפיטליסטית האמריקאית חיים שבעים מליון בני אדם, שבמידות שונות של דחיפות מקווים לסוף העולם בזמן הקרוב מאוד: אולי היום, אולי השבוע, אולי בשנה הבאה… ואלה לא רק האוונגליסטים: לפי סקר אחד, יותר מ40% מהאמריקאים מאמינים שיום הדין מגיע.
גם הריבוי של כתות קטנות יותר שמבשרות על סוף העולם, כמו הכת של דיוויד כורש והאום שינריקיו שביצעו את מתקפת גאז הסארין ברכבת התחתית של טוקיו, הם חלק אחר, קיצוני יותר, של אותו הטרנד הדתי.
אבל לא רק אצל הפנאטים הדתיים סוף העולם נהפך לאובססיה: ממלחמת המפרץ, דרך באג אלפיים, האחד עשר בספטמבר ועד לתחזית של המאיה (שכפי שציין ג'ון סטיוארט, פשוט היו כל-כך טובים בלחזות מתי ציוויליזציות יסתיימו), נראה שכל כמה שנים כולנו פשוט משתכנעים שהנה זה מגיע. הערה אחת שהעיר כותב פאנזין ישראלי אומרת את האמת שמתחבאת לנו מתחת לאף על סוף העולם:

"אבל כפי שכולנו זוכרים, חוץ מכמה טלפונים ביפן שמחקו הודעות וכמה מכונות לגביית דמי נסיעה בניו-ג'רזי, הדבר היחיד שסירב לעשות את העבודה שלו היה באג המילניום העצלן הזה.
ולא שזה היה מחוסר תמיכה – הרי כולנו עודדנו אותו, לא? למרות שרוב האנשים עשו זאת בשקט, כמו משאלת יום הולדת שלא תתגשם אם תגיד אותה בקול. למעשה, אני מעז להגיד שכל אזרח מערבי, ללא קשר למעמד כלכלי ועמדות פוליטיות, שלא היתה בלבו סקרנות-גובלת-בתשוקה לראות את באג 2000 משתק את המכונות של החיים המודרניים, היה מנותק לחלוטין מרוח התקופה."

ולמעשה, כשחושבות על זה, יש די הרבה הגיון בכך שנראה שכולם, בלי להגיד את זה, די רוצות את הסוף הזה. כי הקפיטליזם הוא סבל. לא רק עבור הפועלות והעניים, אלא גם עבור מעמד הביניים ומעמד בעלי הרכוש וכל יצור חי שנאלץ לחיות תחת החוקיות הרצחנית והמתעללת שלו. השבוע פורסם סקר שמעיד בדיוק על זה: החברות המאושרות ביותר בעולם הן אלה של אמריקה הלטינית, שעל אף התעמרות בת 400 שנים מצד אירופה וארה"ב, ממשיכות להפנות עורף עיקש לקפיטליזם הדורסני ומוצאות עם השנים יותר ויותר דרכים לתמוך אחת בשניה בסולידריות. בסינגפור, אותו חלום רטוב של חיים הכט ומודל הערצה של הקפיטליזם התעשייתי, חיים הא/נשים הכי פחות מאושרים בעולם, וא/נשים גם לא מאושרים בגרמניה וצרפת, וכמובן במדינות שבהן הקפיטליזם הכה הכי חזק לאחרונה: האיטי, אפגניסטן, עיראק.
הסבל היומיומי והריבוי של הטראומות האלימות שהם תוצאה בלתי נמנעת של החיים תחת השיטה הדכאנית הזאת מביאים עוד ועוד מאיתנו לדכאון ואובדנות, ועבור כולנו, גם עבור אלה שלא רוצות למות במובן הזה, הם מייצרים את התקווה הכמוסה שאולי בקרוב זה יגמר, שאולי מחר לא נצטרך לקום בבוקר לעוד יום של הישרדות, עבודה, ניכור ודיכוי.
הרצון הזה הוא השארית האחרונה של התקווה שיכול להיות אחרת, והפופולריות שלה בעשורים האחרונים לא מקרית. היא חוזרת לתחזית השגויה אבל המרתקת שנתן פרנסיס פוקויאמה עם נפילת ברית המועצות: הוא טען שהגענו לקץ ההיסטוריה, ומעתה ברור לכל אדם רציני שהקפיטליזם הוא הדרך היחידה. מסתבר שהנצחון הגדול של הקפיטליזם היה מכה אנושה לתקווה של האנושות ככלל, שכמו חולה סופנית, כל מה שנשאר לה לקוות לו הוא הסוף.
אבל אם יש מוסר השכל לסיפור העצוב הזה, הוא שחיים ללא תקווה הם בלתי אפשריים, ולכן התקווה היא כוח שאי אפשר להעלים לחלוטין. היא חוזרת ומתגלה גם מול המצבים האבודים ביותר, ולו רק בצורת התקווה שזה יגמר. ואכן, באותם שני העשורים מאז "קץ ההיסטוריה", אנחנו עדות להתפרצויות חדשות, חזקות ויצירתיות יותר, של התנגדות: באמריקה הלטינית, באביב הערבי, ביוון, בספרד, בישראל וגם בלב המאפליה של התרבות האמריקאית, מהפגנות הענק ברחובות סיאטל בנובמבר 1999, שהיו יריית הפתיחה של התנועה העולמית נגד הגלובליזציה, ועד לתנועת הOccupy: א/נשים ממשיכות לקוות ליותר מרק סוף העולם.
המשיכה לסוף העולם מעידה רק על כשל של הדמיון: אם אנחנו מעיזות לקוות לגרוע מכל, למה שלא נעיז פשוט דמיין את העולם אחרי הקפיטליזם, אחרי הפטריארכיה והעליונות הגזעית, אחרי שואת בעלי-החיים והאלימות האינסופית שאנחנו מפעילות על הסביבה החיה שלנו?
ולבסוף, אנחנו צריכות לזכור עוד דבר אחד: למאבק על הדמיון והתקווה שלנו יש משמעויות שהן גורליות באמת, ולא רק לרווחה הרגשית שלנו. כי לצד הפנטזיה הכמוסה על סוף העולם, הולכים ומתעצמים להם שני איומים שבאמת יכולים להביא לסוף העולם בזמן הקרוב: נשק גרעיני ושינויי האקלים. ושלא במקרה, אותה האימפריה האמריקאית שאזרחיה מייחלים כל כך לסוף העולם, מובילה בעיקשות את הדהירה העולמית לעבר שני האסונות האלה. היכולת של האנושות לבלום את הדהירה הזאת, כמו גם את אינספור הזוועות האחרות שנמשכות מבלי שהעולם יבוא על קיצו, תלויה בדיוק ביכולת שלנו לדמיין עולם אחר ולהפנות את התקוות והכוחות שלנו למאבק עליו. אני יכולה רק לאחל לנו ולעולם הזה שנצליח.

מודעות פרסומת

אודות xemmagoldielox

אני אמה גולדילוקס. אני קוקסינלית, שרמוטה פמיניסטית, טבעונית, אנרכיסטית בלגניסטית ופאנקיסטית. ועוד לא הפסקתי לחלום.
פוסט זה פורסם בקטגוריה התנגדות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על סוף העולם (כפי שאנחנו מכירות אותו)

  1. Duck הגיב:

    פוסט מדהים נחתם בשיר מדהים.

    איזה יום טוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s