עדיין לא 3>ת את המערכת

"אני מתחיל מההנחה שהעולם הפוך על ראשו. שהכל עובד לא נכון. שהאנשים הלא- נכונים נמצאים בכלא והאנשים הלא- נכונים מחוץ לכלא, שהאנשים הלא- נכונים שולטים והאנשים הלא נכונים נשלטים, שהעושר בארץ הזו ובעולם מתחלק באופן שלא דורש רק רפורמה קלה, אלא דורש תהליך דרסטי של חלוקה מחדש של העושר. אני מתחיל מההנחה שאנחנו לא צריכים להגיד יותר מידי על זה כי כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לחשוב על המצב של העולם כיום ולהבין שהכל עובד הפוך" –הווארד זין, הבעיה עם ציות אזרחי, 1970

 לליאן,

ביום שלישי, כמה שעות לפני שחטפנו מכות מהיס"מ, ניסיתי להסביר איך אני חושבת על המערכות של החוק והמשפט. אני כותבת את הפוסט הזה בתקווה שאת ואחרות שאני פועלת איתן תבנה למה אני נוטה להתרחק מתלונות במשטרה, פעילות פרלמטרית וצעקות "לכלא ועכשיו" כמו מאש. וזה לא שאין לי כבוד למי שעושה את הדברים האלה שלפעמים באמת צריך אותם, אבל אני צריכה להסביר איך אני רואה את כל זה.

______________________________________________________________________

ברמה הבסיסית ביותר, אני מבינה מכל מה שראיתי, קראתי וחוויתי בחיים הקצרים שלי, שמערכות החוק והמשפט של המדינה בנויות כדי להכשיר את העוולות הגרועות ביותר בחברה שלנו. הן אוסרות על א/נשים בודדים לבצע בעצמם ובקנה מידה קטן את העוולות שהמערכת החברתית (שאותה החוק והמשפט משמרים) מבצעת בקנה מידה אדיר ובמשך מאות שנים. דרך האיסור על עוולות פרטיקולריות, המערכת יוצרת בנו את האשליה שהיא פועלת למעננו, ולא נלחמת נגדנו, ושכל המקרים שבהם זה לא עובד ככה הם רק שגיאות זמניות. ספציפית במקרים של אלימות מינית, אני מאמינה שהתפקיד הנוסף של מערכת המשפט (חוץ מהכשרה של עוולות גדולות על- ידי איסור על עוולות קטנות) הוא השתקה ומסמוס של תלונות, עיוות העובדות של הפגיעה והתקפה נוספת על מי שמעזה להשמיע בקול את הסיפור שלה.

[ברמה יותר אישית, אני שונאת את המערכת. כל מה שאני יכולה לחלום עליו מרגע שאני קמה בבוקר ועד שאני הולכת לישון זה הריקודים שנרקוד על ההריסות של הפטריארכיה, הכנסת, בתי המשפט, תחנות המשטרה, בתי המטבחיים ומעבדות הניסויים, ואין דבר בעולם הזה שדוחה אותי יותר מסמלי הכוח של המדינה, ההון והפריארכיה: המדים, החליפות, המנורה המטופשת הזאת בראש העמוד של פסקי דין, משמר הכנסת, דגל ישראל מתנופף לצד דגל חברת "פז" (שהם חברת בת של "של", החארות).]

אני מתייחסת ל"עוולות" ולא לפשעים בגלל שיש מגוון רחב של פעילויות שעוברות הפשעה (criminilization) תחת החוק כדי להרחיב את מערכות הכליאה והשליטה למרות שהן בפני עצמן לא עוולות: שימוש בסמים, דרות רחוב, "הסתננות" (כלומר להיות במקום הלא נכון עם צבע העור הלא נכון ובלי המסמכים הנכונים), "בנייה לא חוקית" (כלומר הפשע הקולקטיבי של הציבור הפלסטיני הכבוש שממשיך בחוצפתו לחיות ואפילו להתרבות), מספר הולך וגובר של חופשים פרטיים של הציבור המועדף בישראל וכו'.

מה שאני רוצה לעשות כדי להדגים את האופן שבו המערכת מכשירה את העוולות והזוועות הגדולות ביותר בזמן שהיא אוסרת על העוולות הקטנות, זה לדבר על מה שאני רואה כארבע העוולות המרכזיות בחברה שלנו: שוד מזויין, אלימות רצחנית, אלימות מינית ושוחד. יש עוד הרבה צורות של עוול שאני אשאיר לדמיון ולניתוח שלך: העלמות מס, חטיפה, פשעי שנאה, אפלייה גזעית, הרעלה, התעללות סדיסטית ועוד.


שוד מזויין

שוד מזויין הוא הצורה הבסיסית ביותר של עוול בחברה שלנו, כי כל העוולות קיימות כדי לאפשר את המצב הקיים שבו מיעוט פצפון מאוכלוסיית העולם חי בעושר לא- יאמן על חשבון החיים והעבודה של השאר. אני אומרת "שוד" ולא גניבה, כי בידי המערכת קיימים האמצעים כדי לכפות את הגזל בכוח: הכוחות המזויינים של המדינה, הצבא וכוחות "ביטחון פנים", הם כלי הנשק שבאמצעותו מתבצע השוד, והם אלה שנשלחים למחוץ התנגדויות לשוד המתמשך באגרופים ובירי (תלוי מי מתנגדת ואיך). הנה כמה צורות של שוד שמערכות החוק והמשפט לא מונעות:

שוד מעמדי: הרוב המוחלט של האוכלוסייה האנושית בעולם משועבדת כיום למערכת הקפיטליסטית, שבמסגרתה פירות העבודה של המעמדות העובדים נלקחים מהם וניתנים ומי שמלכתחילה היה להם הכוח והמשאבים הכלכליים כדי להיות הבעלים של אמצעי הייצור. השוד הזה מתוחזק בעזרת מערכת החוק, ומי שמעזים לדרוש את הזכות שלהם על פירות העבודה שלהם, חוטפים.

שוד מגדרי: רוב העבודה שנעשית בעולם כיום נעשית בחינם. נשים עובדות כמעט בכל רגע ביום שלהן בקריירה המפרכת של החזקת משק בית, גידול ילדים, נקיון, בישול וכו', וזאת בנוסף לעבודה שעליה הן כן מקבלות כסף (שני שליש ממה שגברים יקבלו על אותה העבודה). על הקרייה הנוספת בעבודות הבית לא זוכות לפנסיה, תנאים סוציאליים, סטטוס חברתי, או שכר משום סוג. הפטריארכיה קיימת כדי לתחזק את השוד הזה, והאיום המתמיד באלימות גברית ובסנקציות חברתיות על נשים שלא מוכנות להפיף את עצמן לעבדות מגדרית הם הנשק שמשמש את השוד. גם במקרה הזה אני לא רואה את החוק או המשפט נעמדים לצד הנשדדות, להיפך.

שוד אדמות: לא נעים להודות בזה, אבל כמו אחינו הגדול מהמערב, מדינת ישראל מתקיימת על שוד אדמות מתמשך. במקרה הזה, השודד הישיר הוא המדינה והכוחות המזויינים שלה: החל מהשיטות המוקדמות של התנחלות על אדמות פלסטיניות ("חומה ומגדל"), דרך הטיהור האתני של רוב אדמת הארץ מתושביה הערבים במלחמת 48', "הפרחת הנגב", "אדמות קק"ל", הכיבוש וההתנחלויות ועד לתכנית החדשה לטיהור אתני של אדמות הנגב מהבדואים (הלא היא תכנית פראוור), הפרוייקט הציוני הוא שוד אדמות אחד גדול, כך שבמדינה הזאת, אם אני במקרה חומדת את האדמה והבית של השכן שלי, כל מה שאני צריכה לעשות הוא לדאוג שאני חומדת את השכן הנכון.

שוד משאבים: אחת ה"בעיות" המשמעותיות של מערכת השליטה הקפיטליטית הגלובלית, היא שרוב המשאבים בעולם לא נמצאים באדמה של המדינות העשירות. אבל איזה מין אימפריה תיתן לעובדות הפשוטות של הגיאוגרפיה לעמוד בינה לבין המשאבים שהיא צריכה?
סגנון החיים המודרני שמנהלת כל מי שקוראת את המילים האלה תלוי במשאבים רבים שמערכות השליטה בחברה שלנו היו צריכות למצוא דרכים מתוחכמות יותר או פחות כדי לשדוד: את הנחושת השיגו על- ידי מימון הפיכה פאשיסטית נגד מנהיג שהעז להחזיר את הבעלות על המכרות לעם, את המים ששותים בגוש דן שואבים מאקוויפר ההר שבטעות נמצא מתחת לגדה המערבית (אבל אל דאגה, הגדר פה כדי להגן עלינו), בשביל התוצרת החקלאית המערכת האימפריאלית היתה צריכה להנדס מחדש את החקלאות של רוב אפריקה, ובשביל הנפט פלשו לאפגניסטן ואז לעיראק, ותמכו במשך שנים במשטר הסעודי, שגורם לאיסלמבד וטהרן להראות כמו אמסטרדם.

אלימות רצחנית

רוב האלימות הרצחנית בחברה שלנו לא מבוצעת על- ידי אנשים פרטיים. הגופים המרכזיים שמבצעים אלימות רצחנית בחברה הם מערכת הכליאה, מערכת השיטור, הצבא, והתעשיות שעושות שימוש בבעלי- חיים.

אלימות משטרתית: כבר כמה זמן אפשר לשים לב שהמשטרה בארץ ובמערב עוברת מיליטריזציה, הופכת לצבאית. זו תגובה טבעית לצרכים החדשים שעולים במלחמה שמנהלת המערכת נגד רוב האוכלוסיה. כלי הנשק וה"אמצעים לפיזור הפגנות" נהיים מתוחכמים יותר ואלימים יותר משנה לשנה, המשטרה רוצחת ומתעללת בעוד ועוד א/נשים, חישמול שגורם בחלק מהמקרים לשיתוק או למוות הוא כבר עוד דרך לגיטימית להכניס מישהו לניידת בלי הרבה בלאגנים, ו"חקירות" מח"ש ממשיכות להיסגר בלי שום אישומים.

עוני כאלימות רצחנית: א/נשים מתים מעוני. כל יום. מרעב, מסמים, מדקירות, מדלקת ריאות, מהתרופה שלא היה כסף לקנות, מהגידול שלא היה זמן לגלות, מהאסבסטונים, מהקור. תוחלת החיים בפריפריה נמוכה משמעותית מזו של המרכז, וזה עוד בלי לחשב באופן ישיר את הקשר בין רמת הכנסה לתוחלת חיים. זו האלימות שזורמת מתחת לפני השטח בחברה שלנו. היא לא תמיד פוטוגנית כמו טנקים והפצצות, אבל היא שם. והיא רוצחת.

כיבוש ומלחמה: אינסוף מילים נאמרו כבר על האבסורד והזוועה שטמונים בעובדה שהמעשים הנוראיים ביותר של אלימות מאורגנת בין בני אדם נעשים על- ידי מדינות. אני אסתפק רק בתזכורת לדבר היחיד, מכל הזוועות שבוצעו בשמנו בטבח עופרת יצוקה, שמערכת המשפט הישראלית מצאה לנכון להעמיד חייל לדין עליו: גניבת כרטיס אשראי. ובציטוט נוסף של הווארד זין: "אנחנו גדלים בחברה נשלטת, לכן אנחנו לומדים שאם אדם אחד הורג אדם אחר, זהו רצח. אבל אם הממשלה רוצחת 100,000 איש, זוהי פטריוטיות."

רצח בעלי החיים: [אזהרה: עלול להיות קשה לקריאה] מעמדם החוקי של בעלי חיים לא- אנושיים בישראל היום הוא כזה שאדם יכול לבצע בהם את הזוועות הנוראות ביותר שניתן לדמיין, מבלי לעמוד למשפט. אדם בישראל יכול לחתוך בלהב לוהט את המקור של אפרוח בן יום, לחשמל או לחנוק אותו למוות, לפתוח את המוח של קוף ולפשפש בו, לקשור פרה ולכרות לה את הקרניים בלי הרדמה או להחדיר את היד שלו לתוך איבר המין שלה, לבשל סרטן או עכבר במים רותחים, לכלוא עשרות אלפי תרנגולות בכלובים פצפונים לכל חייהן על לא עוול בכפן, לקחת עגל מאמו רגע אחרי הלידה, לכלוא אותו בכלוב מבודד ולהרעיב אותו, לתלות את אותו העגל, או את אמו, או תרנגולת או כבש מהרגליים במהופך כשהם בהכרה מלאה ולחתוך להם את הגרון, אדם יכול לעשות את כל זה ולצאת נקי, כל עוד הוא יכול להוכיח שזה משרת אינטרס כלכלי או מדעי שלו.
למעלה מ- 300,000,000 בעלי חיים עוברים את הגיהנום הזה כל שנה בישראל, וכל הרוצחים והמענים שלהם יכולים לישון טוב בלילה, אבל אם סתם מישהו מרביץ לכלב ברחוב הוא יכול ללכת לכלא לחצי שנה.

אלימות מינית

כמו עם צורות אחרות של עוול, גם במקרה של אלימות מינית, הצורות הנפוצות והנוראיות ביותר של הפגיעה שקופות עבור המערכת. שתיים מהצורות האלה הן אונס של ילדות ואונס ככלי מלחמה. אחת נוספת שאני לא ארחיב לגביה היא אלימות מינית של המשטרה ואלימות מינית בבתי הכלא. בנוגע לשאר הצורות של אלימות מינית, אלה שכן אסורות על פי חוק, למערכת המשפט יש תפקיד מאוד חשוב בהשתקת השורדות.

אונס ילדות וילדים: הצורה הנפוצה להחריד של אלימות מינית, ותרשו לי כאן להגיד שיש לי סיבות להאמין שהסטטיסטיקות הקיימות לא משקפות את גודל התופעה, היא שקופה כמעט לגמרי עבור המערכת. רוב המקרים של גילוי עריות קורים בבית, על ידי אבא קרוב משפחה, השורדת בדרך כלל צעירה מאוד וברוב המקרים מדחיקה את מה שקרה, ולכן המערכת כולה פועלת לטובת האנסים. אלה שכן נזכרות נאלצות להתמודד עם החוסר בראיות, חוקי ההתישנות, מערכת משפטית שלמה שבנויה כדי לא להאמין להן, ולאחרונה גם המילה החדשה בתחום השתקת הילדות שנאנסו: תיאוריות "הזכרון המושתל" למיניהן.

אונס ככלי מלחמה: בספרה "בניגוד לרצוננו", מנתחת החוקרת הפמיניסטית סוזן בראונמילר את התפקוד של אונס ככלי מלחמה. מי שנותנים את ההוראה לאנוס אלפי נשים עושים זאת מתוך אותה העמדה שמאפשרת להם להורות על הפצצה של אוכלוסיה אזרחית. האונס נתפס כדרך לפגוע בגברים, כי הוא פגיעה בכבודן של הנשים ששייכות להם, וכמובן שכשהכל נגמר וההסכמים נחתמים אף אחד לא יעמוד לדין, ככה זה כשאתה אנס בשירות המולדת.

השתקת מתלוננות ושורדות: מערכת המשפט בנויה בשביל האנסים. בשבילם העבודה כל- כך קלה. הרבה יותר קל להאמין להם, והמשטרה תניח בכל מקרה שמדובר בתלונת שווא, גם אם הסטטיסטיקות מראות שתלונות שווא על אלימות מינית לא נפוצות יותר מתלונות שווא על גניבת רכב.
הדרך של המתלוננת במערכת המשפט הנוכחית היא דרך תלאים מפרכת שבמקרה הנדיר מובילה לתגמול הלא- מועיל של כליאת התוקף. כשלוקחות בחשבון שמתלוננת צריכה לעבור חקירה משטרתית, פגישות עם עורך- דין, דמוניזציה תקשורתית, צווי איסור פרסום, חקירה נגדית בבית משפט, עסקאות טיעון מגוחכות וסטיגמה חברתית לכל החיים, והכל על גב מקרה או מקרים טראומטיים מאוד, זה לא ממש מפתיע שכל- כך מעט בוחרות לשבור שתיקה. נראה שהמערכת לא היתה יכולה לעשות עבודה טובה יותר אם היא היתה סותמת לנו את הפה בכוח.


שוחד

הדרך הכי טובה לחזות את תוצאות הבחירות הבאות, היא לבדוק לאיזו מפלגה יש הכי הרבה תקציב. התקציב הזה מגיע, באופן לא מפתיע, מבעלי ההון, הבעלים של המדינה. האנשים הכי עשירים ממנים את הבחירה של פוליטיקאים, שאחר כך מחזירים להם טובה בכך שהם דוחפים לדה- רגולציה של התעשיות, הפרטה, הטבות מס לעשירים ביותר ועוד. אף אחד במערכת המשפטית לא מרים גבה על זה שהעשירים ביותר קונים בכסף את "נציגי הציבור", אבל אם שוטר תנועה יקח מאה שקל כדי למחוק דו"ח? שראש עיר יקבל את הכסף ישירות מהקבלן ולא בדרך עקיפה? ששר האוצר יקח כסף לכיסו הפרטי ולא יוציא אותו על הטבות מס לחברים שלו שאחר- כך יסדרו לו ג'וב? זה ממש שחיתות!

בקיצור, חברות, המערכת הזאת לא בצד שלנו. הגיע הזמן שנמצא שיטות יותר טובות מהשתתפות בה כדי לנסות לשפר את החיים שלנו.

יאללה בלאגן

כשהם הורגים אותנו, זה סדר. כשאנחנו מתנגדות, זו אלימות.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה התנגדות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , | 6 תגובות

יום הזכרון הטרנסג'נדרי

היום יום הזכרון הטרנסג'נדרי. יום הזכרון מצויין בארץ כבר עשר שנים, לזכרן של נשים טרנסיות וא/נשים טרנסג'נדרים שכבר לא איתנו, אם בגלל מקרי רצח, הזנחה רפואית, סמים, עוני, או כל צורה אחרת של דיכוי שמופנית כלפי א/נשים טרנסג'נדרים. אתמול בערב קיימנו תהלוכת לפידים וטקס לציון ערב יום הזכרון. הקראתי בטקס את דברי הפתיחה ודברים לזכר טיירה האנטר. הנה מה שאמרתי:

דברי פתיחה לטקס ערב יום הזכרון הטרנסג'נדרי

שלום, ברוכות הבאות וברוכים הבאים לטקס ערב יום הזכרון הטרנסג'נדרי לשנת 2011. שמי [אמה גולדילוקס] ואני פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית.
התכנסו כאן היום כדי להזכיר ולזכור את הנשים והא/נשים מהקהילה שלנו שכבר לא עימנו. לפני שבוע איבדנו חברה אהובה בקהילה, מישל (לב) חן, והטקס הזה הוא קודם כל לזכרה. מישל נפטרה ביום שבת האחרון בצרפת כתוצאה מהליך הזרת סיליקון פיראטי שהשתבש.
אני מצטערת גם לספר שהשנה נרצחו מסביב לעולם 221 נשים טרנסג'נדריות וא/נשים טרנסג'נדרים בגלל זהותן המגדרית. מדובר בעליה משמעותית משנים קודמות, ובמגמת עליה שנמשכת כבר כמה שנים.
במהלך השבועיים האחרונים, כהכנה לטקס הזה, ערכתי יחד עם אלישע ולילי את המצגת שהוקרנה כאן קודם, עם התמונות והסיפורים של חלק מאותן נשים. עברתי על עשרות ואולי מאות כתבות, דיווחים, סרטוני וידאו ותמונות שסיפרו את סיפור חייהן ומותן של נשים רבות וא/נשים רבים מהקהילה שלנו, מהארץ ומהעולם. זו היתה אחת המשימות הקשות ביותר שעשיתי בכל שנות הפעילות שלי בקהילה. תוך כדי שאני עובדת על איסוף כל השמות, המקרים, החיים שנגמרו פתאום, התקבלו הדיווחים על מציאת גופותיהן של שלי היליארד מדיטרויט וג'סיקה רולון מאיטליה, שתיהן נרצחו באכזריות וגופותיהן נקברו. קצרה היריעה בדברי הפתיחה האלה, ואולי בטקס הזה כולו, כדי להכיל אפילו סיפור של נרצחת אחת, כי כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו, אבל אני אנסה היום לספר קצת ממה שלמדתי בשבועיים האחרונים.
הדבר החשוב ביותר שלמדתי, וזה אולי יראה לחלקכן מובן מאליו, הוא שאלימות נגד נשים טרנסיות היא אלימות נגד נשים. קריסי בייטס וקמיליה גוזמן, שתי נשים טרנסיות מארה”ב, נרצחו השנה על- ידי בני זוגן, שהיו מתעללים עוד לפני הרצח. רמזאן סטין מטורקיה, וכמוה עוד רבות שעליהן אפילו לא שמענו, נרצחה על- ידי אחיה הגדול, רצח “על כבוד המשפחה”.
ביום חמישי הקרוב יצויין היום הבינ”ל למאבק באלימות נגד נשים, במצעד מכיכר רבין לרחבת מוזיאון תל- אביב. אני מזמינה את כל הנשים הטרנסיות ואת כל הקהילה שלנו להצטרף למאבק החשוב הזה, בתור קבוצה של נשים שנמצאות בסיכון גבוה במיוחד לסבול מאלימות.
בפסח השנה ידענו בישראל מקרה מזעזע של נסיון לרצח, גבר ששדד אשה טרנסית ושיסף את גרונה. היא נאלצה לקפוץ מהחלון בדירתה רק כדי להתחמק מהרוצח. למזלנו היא עוד חיה היום, אבל זה התפקיד שלנו לעשות כל מה שביכולתנו כדי למנוע אלימות כזאת בעתיד.
אבי לוי, כתב “ישראל היום”, דיווח על נסיון הרצח בטון משועשע, התייחס לקרבן בלשון זכר והצדיק בחצי פה את המעשים המזעזעים. היחס התקשורתי הזה לא חדש, וראינו אותו גם בסיקור של בוקי נאה על התקיפה האכזרית של גילה גולדשטיין לפני ארבע שנים, כשהיא נזרקה לכביש ממכונית נוסעת.
וזה כנראה הדבר השני שלמדתי: על ההשתתפות של התקשורת בישראל ובעולם במעגל הרצחני של אלימות נגד א/נשים טרנסג'נדרים.
במקרה אחר מקרה, התקשורת בוחרת להתייחס לא/נשים טרנסג'נדרים במגדר הלא נכון, לחפור בעברן של נרצחות כדי למצוא ולפרסם את שמן הקודם, ולדווח פעם אחר פעם על מקרי רצח שמרעידים את הנשמה בטון מזלזל, כאילו אומרים לנו שזה עונשה המוצדק של מי שתעבור על חוקי המגדר, ועל אחת כמה וכמה אם היא זונה. אז, הם מסבירים, זה בטוח הגיע לה.
בין שאר המקרים, מצאתי סרטון מלפני שנה של פרסילה ברנדאו, אשה טרנסית מבלה הוריזונטה, ברזיל, מדברת עם אמה על הזנות. פרסילה התעקשה שאשה טרנסית יכולה לשרוד בעולם הזה מחוץ לזנות. היא מצאה עבודה כמוכרת בחנות מזרונים. שמונה חודשים מאוחר יותר, בדרכה חזרה הביתה, פרסילה הוצאה להורג בסגנון הגסטאפו על ידי שלושה גברים, שהחליטו שלא משנה מה היא תעשה למחייתה, אם היא טרנסית אז פשוט לא מגיע לה לחיות.
ולא, רצח אכזרי הוא לא הסוף הצפוי של מי שעוברת על חוקי המגדר. הרציחות האלה הן סימפטום של בעיה קשה של החברה שלנו – הטרנספוביה. ולכן לא מספיק שרק נזכיר את הרציחות, כי הנשים האלה היו יותר מנרצחות, ואם זה כל מה שאנחנו זוכרות אז אנחנו משתפות פעולה עם הסיפור שמוכרים לנו עליהן ועל הסיבות למוות שלהן. אנחנו צריכות לזכור היום את האומץ של כל אחת מהן, ושל כל אחת מאיתנו, לצאת כל יום למאבק הלפעמים סיזיפי שהוא החיים של א/נשים טרנסג'נדרים. אנחנו צריכות לזכור את החייכנות, את היופי, את החברות והכוח שלהן. ואנחנו צריכות לזכור שהן נרצחו בגלל הטרנספוביה המזעזעת בחברה שלנו, לא בגלל שזה פשוט מה שקורה לטרנסיות.טרנספוביה היא לא רק רצח של נשים טרנסיות. הרציחות האכזריות שאנחנו עדות להן כל שנה הן רק הקצה של רצף ארוך של דיכוי: ממכות ברחוב או בבית הספר, דרך הורים שמגרשים את ילדיהם מהבית ועד לחוויות היומיומיות ביותר של כל מי שהחברה שלנו מסמנת כפושעת מגדרית.
הטרנספוביה עדיין נוכחת, אפילו ממש פה לידינו בבית הקפה. נשים טרנסיות שנאבקו, שישבו בכלא ושמימנו את התנועה הלהט”בית מתחילתה כדי להביא ליום שבו נוכל לשבת כאן במרכז גאה משלנו ולהיות קהילה, לא מורשות לשבת בבית הקפה של הקהילה. זה מצב בלתי נסבל שחייב להשתנות! כולנו יודעות כמה העולם שם בחוץ אכזרי, איך נשים טרנסיות נרדפות, ולכן בתוך הקהילה פנימה אנחנו צריכות גם טיפת חמלה. אני לא באה להצדיק מעשים של אף אחת, אבל לכל אחת מגיעה הזדמנות שניה, ובמיוחד לגילה.
אני מאחלת לנו שנה של מאבק בטרנספוביה בכל מקום, כדי שנביא את היום שבו רציחות על רקע מגדרי יהיו היסטוריה.

תודה וערב טוב.

דברים לזכר טיירה האנטר

בשביעי באוגוסט, 1995 (זה היה יום ההולדת שלי), טיירה האנטר, אישה טרנסית, שחורה, יפיפיה, ספרית מוכרת מוושינגטון העיר, היתה מערובת בתאונת דרכים. מכבי אש חילצו אותה מהרכב והתחילו לטפל בה, אבל כשאחד מהם חתך את המכנסיים שלה וראה את איברי המין שלה, הוא הפסיק לטפל בה, ובמקום זאת עמד והתבדח על חשבונה, בזמן שהיא והקהל המזועזע שהתאסף במקום התחננו בפניו להמשיך את הטיפול. טירה נפטרה באותו היום בבית חולים עירוני כתוצאה מהזנחה רפואית. מומחה העיד מאוחר יותר שלפי ממצאי הנתיחה הפתולוגית, אם טיירה היתה מטופלת באותן שבע דקות קריטיות, היה לה סיכוי של 86% לשרוד את התאונה.
לא הכרתי את טיירה. אבל בכל פעם שאני נוסעת באופניים, ונהג תל- אביבי מצוי חותך אותי, עולה לי בראש התמונה שלה, שוכבת שם בחצי הכרה, מדממת ומתלוננת על קשיים בנשימה, בעוד שמי שלפני כמה רגעים היה מוכן לסכן את חייו כדי להציל אותה כשהניח שהיא אישה סטרייטית, סיסג'נדרית ונורמטיבית, מתבדח עכשיו על חשבון החיים שלה.
ואני שואלת, האם הסיפור של טירה הוא רק עניין טרנסג'נדרי? או להט"בי? האם הטיפול הלקוי שניתן לה בבית חולים עירוני דל- תקציבים במדינה העשירה ביותר בהיסטוריה הופך את הסיפור שלה לעניין מעמדי? או לעניין של תחבורה בטוחה וירוקה יותר? האם עשרים הדקות שלקח לאמבולנס להגיע ללב הגטו השחור והלטיני ולהמשיך את הטיפול בה הופך את הסיפור שלה לעניין גזעי? במוות של טירה, כמו בחיים של כולנו, דיכויים שונים מצטלבים כדי ליצור את המורכבות של החיים של כל אחת מאיתנו. ובדיוק זו הסיבה שאני לא מוכנה לוותר על הקשר, על הסולידריות על כל אחת אחרת מסביבי שנאבקת על החופש שלה, אם זו אשה ואם זה מזרחי, עובד קבלן, פלסטיני, אם חד הורית או כל אחת אחרת.
השנה האחרונה היתה שנה של הנחת היסודות לשנים הבאות במאבק של הקהילה שלנו. הקמנו את פרוייקט גילה להעצמה כלכלית של א/נשים טרנסג'נדרים, מתוך הבנה של הקשר בין הדיכוי המגדרי והאלימות כלפי א/נשים טרנסג'נדרים לדיכוי הכלכלי שלנו, לאבטלה, למחוסרות הדיור ועוד.
סילביה ריברה, הטרנסית הלטינית עובדת המין שהיתה ממובילות המאבק ההיסטורי בסטוונוול, נשאלה פעם על מה הן נאבקו באותו לילה, אם זה היה מאבק של הומואים או מאבק טרנסי, אם זה היה מאבק של נוער מחוסר דיור או של עובדות מין. היא ענתה בפשטות: “נלחמנו על החיים שלנו”.

פורסם בקטגוריה טרנסג'נדרס | עם התגים , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

ג'ניס ואני, או: הקשר בין נשים טרנסיות לתנועה הפמיניסטית כמערכת יחסים מתעללת

הרבה דיון, די מכוער, היה לאחרונה ברשימת תפוצה טרנסית סביב הספר החדש (והחשוב!) "נשים לגופן", תוצר עבה למדי של עבודה וכתיבה של כשלוש מאות נשים פמיניסטית, גרסא ישראלית חדשה ל"גופינו, עצמיותנו", אחד הספרים הפמיניסטיים החשובים בכל הזמנים.

בעוד שהפרק על זהות מינית ומגדרית עוסק לא מעט בגברים טרנסים, הפרק מתעלם לחלוטין (פרט לציטוט אחד בפתיחת הפרק) מקבוצה קצת פחות רצויה של א/נשים טרנסג'נדרים: נשים טרנסיות. אחת מעורכות הפרק הסבירה במהלך אותו דיון אימתני שדווקא נעשו ראיונות עם נשים טרנסיות כחלק מכתיבת הספר. אלא שככל הנראה, מישהי מבין עורכות הספר (שלהגנתן יאמר שהיה להן לא מעט לערוך) החליטה שהסיפורים שלנו, הנשים הטרנסיות, לא ראויים או חשובים מספיק כדי להכלל בספר.

ההחלטה הזאת היא באופן מצער לא מראה נדיר בנוף הקשר שבין נשים טרנסיות והתנועה הפמיניסטית, שנפרש אחורנית דרך עשורים של הפניית גב, ולרוב הרבה יותר מזה, מצד התנועה הפמיניסטית.

אין לי כוונה להתמקד דווקא במקרה הנוכחי של מחיקת חייהן של נשים טרנסיות מגופי הידע על נשים, בעיקר בגלל שנאמר לי כבר יותר מפעם אחת שקיימת התחושה שהביקורת המכוונת כלפי ההשמטה הזאת בספר יוצרת הרגשה של חוסר הערכה כלפי הפרוייקט כולו. אז לפני שאסביר מה הבעיות שלי עם ההשמטה הזאת ועם ההיסטוריה המדכאת שחוזרת על עצמה לדעתי, אני אחזור ואומר שהספר בפני עצמו הוא לדעתי פרוייקט חשוב מאין כמוהו, שפרט לבעיות שאזכיר ולעוד בעיה אחת גדולה שלא אזכיר (מחיקה ביסקסואלית, ראו הפוסט של שירי אייזנר על הנושא) נראה לי מעולה מכל הבחינות. למעשה, זו בדיוק החשיבות הזאת שהופכת את הביקורת למתבקשת.

שתי הבעיות שיש לי עם ההשמטה הזאת, הן שאני מאמינה שההשמטה היא גם חזרה על דפוסי חשיבה וכתיבה סיסקסיסטיים*, וגם נגועה בהאדרת הגבריות (masculinism) והטרנסמיזוגיניה שמאפיינות חלקים נרחבים בתנועה הפמיניסטית והקווירית.

המילה סיסקסיזם, שמקבילה בהרבה מובנים ל"טרנספוביה" ושאולה מהמילה "הטרוסקסיזם", באה לתאר מגוון של דרכי התנהגות וחשיבה שמושתתים על תפיסות מהותניות לגבי הקשר בין מין ביולוגי לזהות מגדר. למשל, כשעורכות ספר מחליטות שיש בו מקום נרחב לגברים טרנסים אבל לא לנשים טרנסיות, הן בעצם חוזרות על אותה הגישה החברתית כלפי א/נשים טרנסג'נדרים: שגברים טרנסים הם *בעצם* נשים (ועזבו אותכם שניה מכל הבגדים וההתנהגות והחיים שלכם והאופן שבו אתם מזדהים), ונשים טרנסיות הן *בעצם* גברים.

וכשאני אומרת שהבעיה השניה שלי היא שההשמטה הזאת נגועה בהאדרת גבריות וטרנסמיזוגיניה, אני מתכוונת לכך שחלקים נרחבים בקהילה הפמיניסטית, ובמיוחד זו הקווירית, רואים עדיין, ואולי בכלל בלי לשים לב, ב*נשיות* של נשים טרנסיות דבר שלילי שיש להעניש, וב*גבריות* של גברים טרנסים דבר חיובי ומהפכני שיש לעודד ולכבד. כפי שאמרה לי פעם לסבית נשית אחת, נשיות היא תמיד ריבית על החוב, וגבריות היא תמיד ריבית על ההון. מנשיות אפשר רק להפסיד בעולם הזה, אפילו בתנועת הנשים.

הקשר המתעלל בין הפמיניזם לטרנסיות

כשאני באה לבחון את המקורות שאני מזהה לזלזול בחייהן ובגופן של נשים טרנסיות מצד נשים פמיניסטיות סיסג'נדריות, אני מזהה היסטוריה ארוכה של אלימות, התעללות והשפלה.

ב 1994 פרסמה ג'ניס ריימונד, פמיניסטית מכובדת ופעילה נגד סחר בנשים, את הספר "האימפריה הטרנסקסואלית", מניפסט שנאה סיסקסיסטי נגד נשים טרנסיות, במהלכו היא קוראת לנשים טרנסיות "גברים עם שינויים כירורגיים" ומשווה בין ניתוחים לשינוי מין לניסויים שערכו הנאצים בבניאדם (!!). אחריה באה גם שרלוט קורסון, שב off our backs כותבת "אנחנו כפמיניסטיות חייבות את זה לעצמנו לפרק פוליטירה טרנסית ולהתנגד לה. בראייה פמיניסטית, הן [נשים טרנסיות וגם גברים טרנסים], אם לנסח את זה בפשטות, בצד הלא נכון: באופוזיציה לפמיניזם."

ואז בא כמובן הסיפור המוכר של פסטיבל המוסיקה לנשים במישיגן (מאמר חובה!!), אירוע התרבות הגדול בעולם לנשיםבלבד, שבשנת 1991 זרק מתוכו באלימות את ננסי ג'ין ברקהלדר, אשה טרנסית, והודיע על מדיניות מוצהרת של איסור על כניסת נשים טרנסיות לשטחו, למרות שגברים טרנסים הורשו תמיד להכנס. מאז עברו הרבה שנים, הויכוח המר הוליד מתוכו את "קמפ טרנס", מחנה שנתי להעלאת מודעות טרנסית שמתקיים ממש במורד הכביש מפסטיבל המוסיקה. בשנים האחרונות מארגנות הפסטיבל הפסיקו בפועל להפעיל אלימות כדי להדיר נשים טרנסיות מהפסטיבל, אבל המדיניות הטרנספובית נותרה בעינה.

אבל כמובן שההיסטוריה של ההתעמרות הפמיניסטית בנשים טרנסיות היא בעלת שורשים עמוקים ומרכזיים יותר מג'ניס ריימונד ופסטיבל המוסיקה לנשים במישיגן. כפי שמציינת רייצ'ל מקארת'י ג'יימס, "בנקודה מסויימת בהיסטוריה, עליונות סיסג'נדרית היתה מרכזית לפמיניזם. פמיניסטיות מהגל השני כמו מרי דיילי, אנדריאה דבורקין, וכן, אפילו גלוריה סטיינם (למרות שאני מבינה שהיא השתפרה מאז) פעלו אקטיבית כדי להדיר נשים טרנסיות ממרחבים לנשיםבלבד עניין של חיים ומוות כשמדברות על מרכזי תמיכה בנפגעות תקיפה מינית ומקלטים לשורדות אלימות במשפחה [בישראל, מקלטים כאלה ודירות מחסה למחוסרות דיור עדיין חסומים בפני נשים טרנסיות, בגלל מדיניות טרנספובית של הפרדה מגדרית. א.ג]. נשים טרנסיות, שנמצאות בסיכון *גבוה בהרבה* לאלימות מגדרית ומינית מאשר נשים סיסג'נדריות."

אם להסתכל קצת יותר קרוב, אפשר להזכיר למשל שעד השנה האחרונה, "בשלה", ארגון לנשים לסביות מבוגרות, סירב לקבל לתוכו נשים טרנסיות (וביסקסואליות, שעדיין נשארות בחוץ). אפשר להזכיר את אותו המפגש הטראומטי בין נשים טרנסיות עובדות מין לבין נשים סיסג'נדריות פמיניסטיות (שאף אחת מהן לא עבדה בתעשיית המין באותו הזמן, למיטב ידיעתי) בבית "אחותי", שנסב סביב הצעת החוק של ח"כ זוארץ להפללת לקוחות מין. הפגישה התאפיינה ביכולת אפסית להקשיב לנשים שבאמת נמצאות בתעשיית המין ושהצעת החוק תשפיע עמוקות על חייהן, ובלא מעט רמיזות עבות לכך שההתעלמות מהחיים והצרכים שלהן נובעת מכך שהן "לא באמת נשים" (לא משנה שההתעלמות היתה גם כלפי הזונות הסיסג'נדריות בחדר). עד היום כשאני מזכירה את המילה "פמיניזם" לחלק מחברותי הטרנסיות עובדות המין, זה הדבר הראשון שעולה.

כדוגמא אחרונה (כי הרצף באמת ארוך מלהכיל), ביום שבת האחרון התרגשתי לשמוע את ענת ניר, ממארגנות פסטיבל הקולנוע הלסבי הנפלא והחשוב "לסבית קטלנית" מברכת את באות הפסטיבל ומונה ביניהן נשים טרנסיות. ההתרגשות שלי פגה כשהסתכלתי ימינה ושמאלה על האולם המלא ונזכרתי שאני האשה הטרנסית היחידה באירוע.

אלה הסטירות האחרונות, הקלות יותר, במסכת ההתעללות הפמיניסטית בנשים טרנסיות, אני הטרנסית היחידה באירוע התרבות הלסבי החשוב ביותר בישראל, ועורכות הספר על נשים וגופן מחליטות שאנחנו, הגופים והחיים שלנו יכולות פשוט להחתך בעריכה.

אם יש מערכת יחסים אנושית אחת שאני יכולה להשוות את ההתעמרות הזאת אליה, זו מערכת יחסים מתעללת. אנחנו הטרנסיות חוטפות עוד סטירה ועוד מכה ועוד השפלה, ואנחנו חוזרות שוב ושוב, מקוות בתוכנו שהפעם זה יהיה אחרת ויודעות שבעצם זה לא יהיה אחרת.

זה לא יהיה אחרת כי כמו שגבר מכה נשאר גבר מכה, תנועה טרנספובית, שביסודותיה נשארה תנועה שנשענת על קשר הגורדי שהחברה שלנו קשרה בין מין למגדר, נשארת תנועה טרנספובית, שצריכה באופן קיומי למחוק בכח את חייהן וגופיהן של נשים שעברו על החוקים של מין ומגדר תקין. זו נשארת התעללות, וזו נשארת השפלה, גם אם היא כיום היא מלווה תדיר בטון מתנצל יותר או בחיוכים.

נשים טרנסיות היו ונשארו איום כלפי הסדר המגדרי, אותו הסדר שחלק מהפמיניסטיות הסיסג'נדריות שכנעו את עצמן שהוא הבסיס לשחרורן ולא לדיכוי שלהן. האיום הזה הוא הסיבה לכך שכל שנה גברים סיסג'נדרים מאצ'ואיסטים רוצחים כמה עשרות מאיתנו, ואונסים אלפים. ועד שהגענו למקום האחד שבו היינו יכולות לחשוב שאנחנו בטוחות מאלימות מגדרית, מראות לנו את הדלת ומסבירות בעדינות שעברנו על החוקים הלא נכונים ואנחנו לא רצויות בתנועה הפמיניסטית.

והלוואי שהייתי יכולה להגיד שאלה הסטירות האחרונות, שזה אולי ביתי (הפוליטי), אבל אני אפרק אותו אם זה לא יפסק. אבל אני לא. כי לאן אני אתקשר בפעם הבאה שאחווה תקיפה מינית? ולצד מי אני אלחם על גיל הפרישה שלי? ומאיפה אני אביא את המשאבים כדי להגן על עצמי ועל האחיות הטרנסיות שלי, מול עולם שהורג אותנו, פשוטו כמשמעו? התנועה הפמיניסטית נשארת הכלי היחיד שדרכו אני יכולה להגן על עצמי כאשה בעולם הזה. מקור של בטחון, גם אם ההתעללות באה לפעמים מבפנים. אנחנו נשארות תלויות בתנועה הפמיניסטית כמו אשה שנשארת תלויה בגבר מתעלל כי מעולם לא למדה עצמאות כלכלית.

רבות מאיתנו מעדיפות לשלם את המחיר, לצאת אל העולם הזה בלי בית מגן ובלי בן זוג מתעלל. לפעמים אני מקנאה בהן, וברגעים המדהימים של סולידריות נשית ואחיות שהן חוות אם נשים טרנסיות אחרות, כמו שגם אני חוויותי. קהילת הטרנסיות לומדת מיום ליום להגן על עצמה בעצמה וזה נפלא. אבל כל פעם באות המכות, דופקות לנו על הדלת ועל הנשמה ועל הגוף ומזכירות לנו שאולי אנחנו לא יכולות לבד. ואלה מאיתנו שלא למדו לתפוס מרחק גדול מהתנועה הפמיניסטית נשארות בדיוק בגלל זה: כי אנחנו יודעות שבמקרה שלנו, באמת אין לנו לאן ללכת.

XXX

סטון בוץ' בלוז, הספר הקשה, העצוב והמרגש שמספר את סיפור חייו של טרנס בשנות השישים בניויורק (סמיאוטיביוגרפיה של מחברו המקסים, לזלי פיינברג), מתעכב לא מעט על תחושת ההשפלה וההדרה שג'ס, אותו טרנס, חווה בתנועה הפמיניסטית המתפתחת. הספר מסתיים בצליל אופטימי, רגע של תקווה להכלה שאכן באה במידה מסויימת עבור גברים טרנסים בתנועה הפמיניסטית.

גם אני רוצה לסיים בצליל אופטימי שכזה, ולכן אזכיר שבישראל התברכנו בכל זאת בלא מעט בעלותברית פמיניסטיות משובחות, ושחלקן גם היו חלק מכתיבת "נשים לגופן" וכל מה שכתבתי כאן לא בא חס וחלילה כדי להקטין מחשיבות קיומן והאחיוּת והתקווה שהן מאפשרות. מה שניסיתי לעשות הוא רק להאיר לרגע את הקרע הגדול והכואב שאנחנו והן צריכות, לא חייבות, לגשר עליו. בשבילנו, הנשים הטרנסיות, ולא פחות מכך בשביל הנשים הסיסג'נדריות.

מוקדש באהבה לליה, לעילעיל, ללילי, לגילה, לאלונה, לדורין, למאיה, לפאולה,
לאיילה
, לקאס, לריקיאן, לג'וליה לכל האחיות הטרנסיות שלי. עם תקווה וכעס וגאווה.

_________

*ג'וליה סראנו(המהממת!) מגדירה סיסקסיזם ככה:

The belief that transsexual genders are less legitimate than, and mere imitations of, cissexual genders. Cissexism is most typically enacted through one or more of the following processes: trans-fascimilation(viewing or portraying transsexuals as merely imitating, emulating or impersonating cissexual female or male genders), trans-exclusion(refusing to acknowledge and respect a transsexual’s identified gender, or denying them, access to spaces, organizations, or events designated for that gender), trans-objectification(when people reduce trans people to their body parts, the medical procedures they’ve undertaken, or get hung up on, disturbed by, or obsessed over supposed discrepancies that exist between a transsexual’s physical sex and identified gender), trans-mystification(when people use the relative infrequency or taboo nature of transsexuality to mystify, artificialize or to “other” transsexuals), and trans-interrogation(when people bring a transsexual’s identified gender into question by asking them to answer personal questions about their life story, their motives for transitioning, medical procedures they have undertaken, or when they obsess over what causes transsexuality – such questions reduce transsexuals to the status of objects of inquiry).

פורסם בקטגוריה פמיניזם | עם התגים , , , , , | 21 תגובות

התנגדות אחת ל"סינגל אישיו"

בפוסט המצויין שלו על הפוליטיקה של המחאה הנוכחית, אייל גרוס בוחר לגנות את ה"חד נס", הגרסא הציונית, הרוויזיוניסטית, לויכוח על ה"סינגל אישיו".
כל מי שלקחה חלק בתנועה לשחרור בעלי- חיים ודאי מכירה את הויכוח הישן הזה היטב: אנשי "מאבק אחד" מאשימים את אנשי ה"סינגל אישיו" בצרות אופקים, בזמן שהאחרונים משיבים בהאשמות "סוגנים!".
בתור מי שרואה את עצמה כחכמה מידי (או ליתר דיוק, למודת- טעויות מידי) בשביל לזרוק את עצמה (שוב) לתוך הרפש האישי- פוליטי של הויכוח הזה, בחרתי להביא רק נקודה אחת למחשבה, כהתנגדות למה שאני מזהה בעצב כאידיאולוגיה השלטת בתנועה לשחרור בעלי- חיים כיום.
לפני שאני אציין את ההתנגדות הקטנה שלי, אני רוצה רק להזכיר שהדיון הזה זורם עמוק, ובהרבה רבדים, ושהרובד שבו צריכה להיות מתוייקת ההתנגדות הזאת הוא הרובד האסטרטגי, לא העקרוני או המוסרי.
הנקודה שלי נוגעת לתלונה שאני שומעת הרבה לאחרונה מצד פעילים בתנועה, בעיקר כאלה שהיו חלק מה"גוש זכויות בעלי- חיים" בצעדות של שבת בערב, לפיה א/נשים לא מפסיקים לשאול או להעיר לגבי חוסר הקשר בין זכויות בעלי- חיים לבין המחאה הנוכחית.
עכשיו, לא צריך להיות גאונה גדולה בשביל להבין שגל המחאה הנוכחי לא מצטיין ביכולות הכלה מיוחדות, ושגם גושים רדיקליים אחרים, כמו הלהט"ב או הגוש הפמיניסטי, זכו להערות דומות, אם כי כנראה הרבה פחות.
אבל מה שמטריד אותי כאן, הוא חוסר היכולת המוחלט של התנועה לזכויות בעלי- חיים לשקול תשובות מורכבות יותר מ"איזה חבורת חארות סוגנים" לשאלה למה לא רואים בנו חלק מהמאבק.
ההתנגדות שלי היא תשובה אחת נוספת לשאלה הזאת: א/נשים לא רואים בתנועה לשחרור בעלי חיים חלק מהמאבק הנוכחי, בגלל שהתנועה לשחרור בעלי חיים עשתה בשנים האחרונות מאמצים מודעים אדירים (וככל הנראה מוצלחים) כדי לנתק את עצמה מכל מאבק אנושי שקורה עכשיו, ולא לפני מאתיים שנה.
אי- אפשר לבוא בתלונות ל"אדם ברחוב" על כך שהוא לא רואה את הקשר בין הניצול הכלכלי שלו לבין הניצול הכלכלי של בעלי- החיים, כשהקול הדומיננטי בתנועה כבר שנים עושה כל שביכולתו כדי להשתיק ולהדיר את אלו שמעוניינות לדבר על הקשר הזה.
אי- אפשר להתעקש לצעוק ססמאות מטיפות, מתנכרות ומתנשאות, להתעקש להראות כמו טרמפיסטים על גב המחאה ולהתעקש למסמס את הקישורים המתבקשים לנושאי המחאה, ואז לשים את כל האחריות על הסוגנים הטיפשים שלא הבינו את המסר.

המחאה בעיני הסינגל אישיו

כדי להבין יותר את ההתנגדות האחת שלי לגישת ה"סינגל אישיו", צריך להסתכל על השקפת העולם שעומדת מאחורי הגישה הזאת. הרטוריקה של ה"סינגל אישיו" מרבה להתייחס להמון הטיפש, ה"מיינסטרים", ולבקש שההסברה של התנועה לשחרור בעלי- חיים תעשה כמה שפחות כדי לערער על תפיסת העולם ה"מיינסטימית", או באקדמאית, האידיאולוגיה הדומיננטית.
אבל השקפת העולם הזאת מוחקת את הזהות הפרטיקולרית של א/נשים בתוך אותו המון מיינסטרימי. היא משכיחה מאיתנו שבתוך ה"זרם" הזה יש מעט מאוד "מרכזי", והרבה מאוד שוליים: שוליים כלכליים, שוליים אתניים, מגדריים, מיניים, שוליים של יכולת גופנית ונפשית, ובקיצור, כל השוליים שדחיקתם הממושכת יצרה את התנאים למחאה הזאת.
לכן גישת ה"סינגל אישיו" לא יכולה לתפוס את המשמעות של המחאה הזאת: כי מחאה חברתית נרחבת סותרת באופן מהותי את האופן שבו גישת ה"סינגל אישיו" רגילה להבין את העולם. עצוב, לא?
ההתנשאות, היהירות והבורות שבהבנת העולם דרך "אנחנו" ה"מודעים" אל מול ה"המון הטיפש", היא אבן בגלגלי התנועה לשחרור בעלי- חיים. כבר הפסדנו בגללה חלק משמעותי מאוד מהפוטנציאל של המחאה הנוכחית. בואו נדאג שלפחות לפעם הבאה, נגיע מוכנות יותר.

פורסם בקטגוריה שחרור בעלי- חיים | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

כמה מילים על נשק גרעיני, ועל דמוקרטיה

בתוך כל הבלאגן של המחאה החברתית הצוברת תאוצה, רציתי לזרוק מילה על נושא קטן שאף אחד לא אוהב לדבר עליו:

היום לפני 66 שנים, שבעים אלף לא- אנשים התאדו לתוך האוויר של שמונה ורבע בבוקר בהירושימה, שכמו נגסאקי שלושה ימים אחריה, הופצצה למרות (ואולי בגלל) שהממשל האמריקאי ידע היטב שהקיסר הירוהיטו עומד להיכנע. ביום ההפצצה השניה כבר היה בידי האמריקאים כתב כניעה חתום.

אין שום אופן שבו מישהי כמוני, ממרחק שני- שליש מאה ואלפי קילומטרים, יכולה להבין את גודל הזוועה. שום פירוט מילולי של הגשם הסמיך והכהה שנפל מהשמיים בהמשך היום, מרווה את הפצועים לפני שהרעיל אותם למוות, או של ערימות הגופים החרוכים או האדמה שהפכה לרעילה, כאילו החליטה שבני האנוש לא רצויים עליה יותר, שום תיאור או תמונה או נתון לא יוכלו לתאר את הפשע, את חוסר הלב ואת הגזענות שהם ההפצצה הגרעינית.

למדינת ישראל (לא "לנו", לשליטים) יש כיום, על פי דיווחים זרים, מספיק פצצות גרעיניות כדי להפוך את כל העולם הזה להירושימה.

נראה שכתב האישום נגד הפצצה מגיע למימדים כמעט אינסופיים. הגזענות שבהקמת המתקן הגרעיני המסרטן סמוך לעיר הפועלים המזרחיים דימונה, השוביניזם של השיח הבטחוניסטי על הפצצה (שבו דנו יפה מאוד נשות "אשה לאשה" בדו"ח "גרעין למחשבה", שיצא ב2009 אחרי מאבק ארוך עם הצנזור הצבאי, מומלץ ביותר), חוסר האנושיות שבה, סכנות הגרעין (מישהי אמרה צ'רנוביל?), ההשפעות הסביבתיות של פסולת גרעינית, העובדה שהפצצה היא אולי הדבר הכי רחוק מדמוקרטיה שאפשר בכלל לדמיין, שאף אחד לא סיפר לנו עליה, שכשמרדכי וענונו העיז לגלות את הסוד הגדול זרקו אותו לצינוק ל- 18 שנים, 12 מתוכן בבידוד (תקראו לו בוגד עד מחרתיים, מבחינתי הוא גיבור), ושעד היום אף אחד בשלטון לא שאל אותנו אם אנחנו מעוניינות להחזיק את השטן בשתי ידיים (בתקווה שלא יברח לנו), או שאירן הסכימה כבר לפני שנים להפסיק את פיתוח הגרעין שלה אם ישראל תסכים להתפרק מהנשק הגרעיני שלה.

היום, בין קריאות "העם דורש צדק חברתי" לקריאות "התשובה להפרטה: מ-ה-פ-כ-ה", הסעיף היחיד בכתב האישום הזה שחשוב לי להזכיר, הוא שאין שום משמעות לצדק חברתי, או לדמוקרטיה, או לכל מושג אחר בשפה, בעולם שבו קומץ קטן של פסיכופטים מחזיק אקדח לראש של כל אשה, ילד, קיפוד, חתול, עץ זית וספר בעולם הזה, בשם המאבק שלהם למיקסום השליטה והרווחים.

חינכו אותנו שנשק גרעיני הוא לא עניין אישי, אלא עניין פוליטי, בטחוני, למבינים בלבד. יש לי היום רק בקשה אחת מכולכם: שתיקחו את זה אישי. מאוד אישי. פקודה אחת, לחיצת כפתור, היא מה שמפריד היום בין כל מה שאי פעם הכרתם, כל מי שאי- פעם אהבתם, כל עץ שעליו טיפסתם וכל מי ומה שאתם, לבין הירושימה.

בשיחה פעם על נשק גרעיני, אמרתי למישהי שזה מזל שכל העולם תומך בפירוק הנשק הגרעיני של לפחות שמונה מתוך תשע מעצמות הגרעין, ושיש פשוט מי שעדיין מתקשים עם הרעיון שגם הם חייבים לוותר עליו.

אוגוסט התחיל, וזה זמן מצויין לשים לב כמה יפה העולם שלנו: השקיעה מחוץ לחלון שלי, החברה והאחים שלי, הדשא בגן סאקר, כל מה שפורח וחי ומת במעגליות השברירית מידי של החיים. קולות המחאה החברתית מחוץ לכל חלון, ונדמה לי שזה הזמן להחליט שהעולם הזה יפה מידי, חשוב מידי, חי מידי, בשביל שיהיה בו נשק גרעיני.

מוקדש לאשה שכותבת הכי טוב בעולם, והחליטה שלא לשתוק מול הזוועה (קישור חובה).

פורסם בקטגוריה התנגדות, כיבוש, שואה | עם התגים , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

אנחנו כועסות מאוד. נאום למצעד הגאווה

הוזמנתי לדבר על הבמה המרכזית במצעד הגאווה בירושלים ביום חמישי שעבר. הנה מה שהיה לי להגיד.

אנחנו כועסות מאוד

שלום ותודה רבה. כמו אנשים טרנסג'נדרים וביסקסואלים רבים, אני גדלתי עם כזו כמות של עוינות, שנאה ובריונות, שאני אף פעם לא אקח כמובן מאליו את זה שאני עולה על במה מול ים של אנשים שמעולם לא פגשתי, ומתקבלת במחיאות כפיים. אז תודה.

אני כאן היום כדי להגיד שאני כועסת. שאנחנו כועסות. מאוד. אני יודעת שזה לא כלכך מקובל באקלים הפוליטי שלנו לכעוס, בטח לא אם את אישה, ועוד מרוקאית. אבל אני כועסת.

אני כועסת כי אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה לגדול בחברה אלימה, צבאית, ושוביניסטית.

אני כועסת כי שום דבר שלמדתי מהגן ועד התיכון לא הכין אותי להתמודד עם תקיפה מינית, עם תקיפה על רקע מגדרי או עם אלימות משטרתית. כי לא היה שם כמעט אף אחד שיגיד לי שאני בסדר, ושהעולם הזה הוא זה שדפוק ושזה לא תמיד יהיה ככה.

אני כועסת כי אני ואנשים ביסקסואלים רבים סובלים מאפליה במקומות העבודה, מחוסר נגישות לטיפול רפואי וממצוקת דיור.

אני כועסת כשאני רואה איך כל דמות היסטורית של הקהילה מסומנת ישר כהומו או לסבית, ולא משנה איך הם הרגישו כלפי מגדרים אחרים או כלפי המגדר של עצמן.

אני כועסת על התקשורת הטרנספובית, שמדווחת בלשון משפילה ובטון משועשע על אנשים טרנסג'נדרים, אפילו כשמדובר בנסיונות רצח.

אני כועסת כשאני קוראת כל שנה את הרשימה ההולכת ומתארכת של נשים טרנסיות, כמוני, ושל גברים טרנסים, שנדקרו, או הוכו למוות, או נורו או שפשוט השאירו אותן למות כשנפצעו, רק בגלל שהעזו להוות בגוף ובחיים שלהן מרד נגד הפאשיזם המגדרי שאנחנו חיות בו.

ואני כועסת כי הלב שלי נשבר כשאני חושבת על שלושמאות אלף בעלי החיים הלאאנושיים שישחטו בשביל בצע הכסף, הגרגרנות והיהירות שלנו, בשלוש הדקות שבהן אני אעמוד פה ואקריא את הנאום הזה. בבקשה תחשבו גם עליהם היום. ועל מה שאנחנו עושות להם ולעולם הזה, ותבחרו לעשות את הצעד הראשון כדי להפסיק את כל זה.

ואני כועסת בגלל כל הדברים היפים שנרמסים ועוד ירמסו כאן תחת המגף הצבאי וגלגלי הטנקים של הגזענות והלאומנות.

אני כועסת כי אני לא מרוויחה מספיק, וגם אף אחת שאני מכירה לא, בזמן שקומץ פצפון, ששעשרה משפחות של מאפיונרים נצלנים ועצלנים מנהלים את המדינה הזאת עם הפוליטיקאים בכיס הקטן, וגונבים את פירות העבודה של כולנו.

ואני כועסת כי יש אנסים שעדיין מסתובבים חפשי, מוגנים עלידי צוי איסור פרסום שמשתיקים את הקרבנות.

אני, [אמה גולדילוקס], אשה טרנסית, ביסקסואלית, מזרחית, פמיניסטית וטבעונית, כועסת על כל אלה ועל עוד כלכל הרבה. ואני יודעת שאני לא לבד.

כעס יכול להתבשל בבטן ולעשות לנו אולקוס, הוא יכול לצאת אחת על השניה ולהרוס יחסים וקהילות, או שהוא יכול להתפרץ כלפי חוץ. אני חושבת שהגיע הזמן שניקח את הכעס שלנו, ונהרוס איתו את כל מגדלי השן של הדיכוי והשנאה עד שיהיו לחצץ וללבנים ולמלט שמהם נבנה עולם חדש, שיהיה דומה יותר למשאלות הלב שלנו. תודה.

פורסם בקטגוריה התנגדות | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 5 תגובות

סיפור אמיתי

הטקסט שלמטה הוא תרגום קלוקל שלי לפתיחה של הפנזין המהמם של קולקטיב קריימת'ינק, Fighting For Our Lives. אני מביאה אותו כי אני חושבת שהוא מספר משהו חשוב על מי שאני, ועל למה אני כזאת.

XXX

סיפור אמיתי

נשרנו מביתספר, התגרשנו, התנתקנו מהמשפחות שלנו ומעצמנו ומכל מה שהכרנו. התפטרנו מהעבודות שלנו, הפרנו את החוזים שלנו, זרקנו את כל הרהיטים שלנו לרחוב ויצאנו לדרך.

ישבנו על נדנדות בגני משחקים עד שקצות האצבעות שלנו קפאו, נהננו מאור הירח על הדשא הלח, וכתבנו שירה אחת לשניה על הרוח.

נכנסנו למיטה מוקדם בערב ושכבנו ערות עד הרבה אחרי הזריחה, ונזכרנו בכל הדברים הנוראיים שעשינו לאחרות והן עשו לנו – וצחקנו, סלחנו, ובירכנו אחת את השניה ואת היקום המטורף הזה.

התפלחנו להקרנות של סרטים ישנים של גי דבור כדי לכתוב "תילחם מלוכלך ומהר, ידידי, העולם הישן מאחוריך" על הגב של מושבים.

עם ניחוח הדלק עוד טרי על ידינו, צפינו בזריחתה של שמש חדשה, ודיברנו בלחש על מה נעשה הלאה, מתלהבות מההבנה הנובטת של הכוחות המוגבלים שלנו.

השתמשנו בטלכרטים גנובים כדי לעשות סקס טלפוני עם אהובות הנעורים שלנו, מטלפונים ציבוריים בלובי של תחנות משטרה.

פרצנו לבריכות הפרטיות ולסאונות של העשירים כדי להנות מהם בצורות שהבעלים שלהן מעולם לא ניסו.

התגנבנו למשרדים שבהם חברינו המעונבים תייקו ניירות בשביל גרושים כדי לנסח מניפסטים אנטיאימפריאליסטיים על המחשבים שלהם – או פשוט כדי לישון מתחת לשולחנות שלהם. הם היו המומים באותו הבוקר כשסוףסוף תפסו אותנו, חציערומות ומצחצחות שיניים בקולר.

חווינו רגעים מטורפים וממריצים שבהם עשינו דברים שתמיד חשבנו לבלתיאפשריים, כשירקנו בפנים של כל המעצורים שלנו כדי לנשק יופי בלתימושג, לפרוש באנרים מאנדרטאות לאומיות, לפרוש מהאוניברסיטהואז חרקנו שיניים, ציפינו שהעולם ייגמראבל הוא לא!

עמדנו או כרענו על ברכינו במועדוני הופעות מתרוקנים, על גגות בסופות ברקים, על הדשא המת בבתיקברות, ונשבענו עם דמעות בעיניים לעולם לא לחזור אחורה.

ישבנו בריתוק בבתיספר, על ספסלי אבן בתחנות אוטובוס שוממות, על מזרונים קשים בבתימעצר, ונשבענו שוב, דרך לסתות מהודקות, אבל לא פחות ברכות.

תקשרנו אחת עם השניה דרך ראשי תיבות חרותים על שולחנות של פניומיות, עיצובים מרוססים בגרפיטי על קירות של סמטאות, חורים שנבעטו בחלונות הראווה של תאגידים ושודרו במהדורת שש בערב, מכתבים שנשלחו עם בולים מזוייפים, או נישאו מעבר לים בתרמילים של חברים, הוראות סודיות מקודדות באימיילים אנונימיים, פגישות חשאיות בבתיקפה, שירי אהבה חרותים על מיטות בבתיכלא.

נתנו מחסה למהגרים לאחוקיים, פליטים פוליטיים, אסירים נמלטים ונערים שברחו מהבית, בדירות והמיטות הצנועות שלנו, כמו שגם הם נתנו לנו מחסה.

אלתרנו מתכונים טבעוניים כדי לאפות אחת לשניה עוגות ועוגיות, ולבשל אחת לשניה ארוחות בוקר במיטה, ארוחות חינם שבועיות בפארקים, סעודות פאר כדי לחגוג את האומץ והקרבה שלנו, כדי שנוכל לטעום את המתיקות שלהן.

הפקדנו את כל הלב והתיאבון שלנו אחת בידי השניה, הלחנו ביחד סימפוניות של ליטופים ותענוגות, הפכנו את האהבה לפועל בשפה של יצירה.

חירבנו את נורמות המגדר, הסטיראוטיפים הגזעיים והציפיות החברתיות שלהם, והראנו בגופים ובקשרים שלנו בדיוק כמה שרירותיים חוקי הטבע שלהם.

כתבנו מוסיקה משלנו והופענו איתה אחת בשביל השניה, כך שכשזימזמנו לעצמנו, יכולנו לחגוג את היצירתיות של החברות שלנו במקום לחזור על החרא המשעמם ברדיו.

בעליות גג מושאלות, אירחנו אהובות נכריות ונאבקנו לכתוב את השורות שיוכלו להצית את האש הגלומה בהמונים שסביבנו.

ברגע האחרון לפני עלות השחר, אוחזות פנסים בידיים רועדות, הרסנו את ארונות החשמל של בתים של פשיסטים שהיו אמורים לארח אסיפות למחרת.

נלחמנו בפשיסטים האלה בשיניים, בציפורניים ובסכינים ברחובות, כשאף אחד אחר לא היה מוכן אפילו להתעמת איתם בכתב.

שתלנו גינות במגרשים נטושים של שכונות, חצינו יבשות בטרמפים במהירות שיא, תקענו עוגות בפרצופים של מלכים, ח"כים ובנקאים.

ניגנו בסקסופון ביחד בחושך של מערות נטיפים במערב ורג'יניה.

בפריז, חמושות בלבנים ושמשיות, הרחקנו את הז'נדרמים במשך ימים ולילות, עד שכמעט יכולנו לטעום את העולם החדש דרך הגז המדמיע. פרצנו דרך השורות שלהם לאולם האופרה, השתלטנו עליו, וניהלנו דיונים עשריםוארבע שעות ביממה על מה שהעולם הזה יכול להיות.

בשיקגו, יצרנו רשת מחתרתית כדי לאפשר הפלות לאחוקיות בתנאים בטוחים ואווירה תומכת, כשהפנאטים הדתיים העדיפו שנמות בבושה ובדמעות בסימטאות חשוכות.

בניויורק החזקנו ידיים ועשינו מסאג' אחת לשניה כשהאויבים שלנו סגרו עלינו כדי לעצור אותנו.

בקוויבק שברנו את האוטוסטרדה וניגנו מקצבים עתיקים על התמרורים והשברים, והרעש היה חזק ויפה יותר מכל שיר שהתנגן איפעם באולם קונצרטים.

בסנטיאגו, שדדנו בנקים כדי לממן עיתונים של שירה חתרנית.

בסיביר, זמננו בריחות בלתיאפשריות – וביצענו אותן, ניווטנו דרך חצי עולם עם מסמכים מזוייפים וכסף שאול כדי לחזור לזרועות חברינו.

במונטווידאו, בעיר האוהלים, בנינו בקתות מדיקטים וכיסויי ניילון, הזרמנו חשמל פיראטי מקווי המתח הקרובים, והתייעצנו עם השכנים שלנו איך נוכל לתרום לקהילה החדשה שלנו.

בסאן דייגו, כשהם כלאו אותנו כי אמרנו את דעתנו, הזמנו את החברות שלנו ומילאנו את בתי הכלא שלהם עד שהם נאלצו לשנות מדיניות.

באורגון, טיפסנו על עצים וחיינו בהם חודשים כדי להגן על היערות שבהם טיילנו כשהיינו ילדות.

במקסיקו, כשקפצנו על רכבות ביחד, החלפנו סיפורים על העבודה עם הזפאטיסטס בצ'יאפס, על שטפונות שראינו בטקסס, על סבותינו שנלחמו במהפכה המקסיקנית.

אנחנו נלחמנו במהפכה ההיא, ובמלחמת האזרחים בספרד, ובמחתרת הצרפתית, ואפילו במהפכה הרוסית – אבל לא בצד של הבולשביקים או של הצאר.

עייפות וקופאות, חצינו את אוקראינה על גב סוסים כדי למסור חדשות על הקרבות שהציעו לנו עוד הזדמנות להילחם על החופש שלנו.

לחוצות אבל לא רועדות, הברחנו פוסטרים, ספרים, כלי נשק, פליטים ואת עצמנו דרך גבולות מקנדה ועד פקיסטן.

שיקרנו במצפון נקי לבלשי רצח ברינו, למשטרה צבאית בסאנטוס, להורים כועסים באוסלו.

אמרנו את האמת אחת לשניה, אפילו אמיתות שאף אחד אחר לא העז להגיד לפנינו.

כשלא יכולנו להפיל ממשלות, הקמנו דורות חדשים שיכירו את האדרנלין המתוק של בריקדות ודבק, שימשיכו את המסע הדוןקישוטי שלנו אחרי שאנחנו ניפול או נברח מפני טבח בידי המתרפסים והפחדנים.

כשיכולנו להפיל ממשלות, הפלנו אותן.

עמדנו, אחת אחרי השניה, עשור אחרי עשור, מאה אחר מאה, על דוכן העדים וצעקנו כך שהאזרח הישר, ההגון והמרוצה ביותר בסוף האולם יוכל לשמוע אותנו: “…ואם הייתי יכולה לעשות את זה שוב, הייתי עושה את זה!”

כשהשמש זרחה אחרי מסיבות חורף בסקוואטים בלי חימום, אספנו שקים של זכוכיות שבורות ושטפנו ערימות של כלים במים קפואים בזמן שהמבקרים שלנו התרווחו להם בפנטהאוזים עם משרתות, ודרשו לדעת מי יפנה את הזבל ב"אוטופיה" שלנו.

כשהכוונות הטובות של ליברלים ורפורמיסטים התפוררו בבירוקרטיה, אנחנו אספנו אוכל מפחים כדי להאכיל את הרעבים, פרצנו לבניינים מיועדיםלהריסה והפכנו אותם לארמונות ראויים למלכים עניים ומלכות שודדים, החזקנו את החולים והגוססים חזק בידיים אוהבות.

התאהבנו בין ההריסות, צעקנו שירים במהומה, רקדנו בשמחה בשלשלאות הכבדות ביותר שהם יכלו לייצר; הברחנו את הסיפורים שלנו דרך מיצרים של שתיקה, רעב ודיכוי, והחזרנו אותם לחיים שוב ושוב כפצצות ולבבות מתקתקים; בנינו טירות בשמיים מההריסות של גהינום עלי אדמות.

אחד מאיתנו אפילו התנקש בנשיא ארה"ב.

לא קיבלנו שום מגבלות מבחוץ, וגם לא עודדנו שום מגבלות מבפנים, ומצאנו שהעולם נפתח בפנינו כמו עליו של ורד.

אני מדברת, כמובן, על אנרכיסטיות – וכשאנשים שואלים אותי על הפוליטיקה שלי, אני אומרת שהסיבה הכי טובה להיות מהפכנית היא שזו פשוט דרך יותר טובה לחיות. החוקים שלהם מבטיחים לנו את זכות השתיקה, את הזכות למשפט פומבי בפני חבר עמיתינו (למרות שהעמיתים שלי לא היו מעמידים אותי למשפט – מה עם שלך?) – מה עם הזכות לחיות את החיים כאילו שלא נזכה לעוד הזדמנות, הזכות שיהיו לנו סיבות להישאר ערות כל הלילה בשיחות דחופות, להסתכל אחורנית על כל יום בלי חרטה או מרירות? זכויות כאלה רק אנחנו יכולות לדרוש בשביל עצמנו. והאם אלה לא צריכות להיות הדאגות המרכזיות שלנו, ולא הדקדוק של פרוטוקולים והישרדות?

בשביל אלה מאיתנו שנולדו בין סורגי זהב שעשויים מהדם והזיעה של אסירים עם פחות מזל, האתגר שבלחיות חיים ששווה לחיות וסיפורים ששווה לספר הוא מפעל חיים לא פשוט. אבל כל מה שנדרש, בכל רגע, כדי לעמוד באתגר הזה, הוא להתנגד לכליאה שלנו.

כשאנחנו נלחמות, אנחנו נלחמות על החיים שלנו.

פורסם בקטגוריה התנגדות | עם התגים , , , , , , , , , , | תגובה אחת