לאהוב בעלי- חיים, פוסט פמיניסטי

אזהרה: קישורים בפוסט הזה שלידם יש כוכבית הם קישורים שעלולים להיות קשים לצפיה או לגרום לטריגרים.

כפמיניסטיות, אנחנו נוטות להתעסק בהרבה מאוד נושאים שלא קשורים באופן ישיר לכל הנשים, בעיקר מתוך הבנה שאין דבר כזה "כל הנשים", ושמאבק של נשים הוא מאבק של מזרחיות, של פלסטיניות, של אסירות פוליטיות, מאבק נגד נשק גרעיני, מאבק של אמהות חד הוריות, של לסביות וביסקסואליות, של עובדות, של שורדות מערכת בראיות הנפש, שורדות גילוי עריות, נכות, מחוסרות דיור ועוד ועוד.

נראה שהתנועה הפמיניסטית מתקדמת כיום למקום שבו, מתוך ראייה של הקשרים המחברים בין כל צורות הדיכוי, אנחנו מושיטות יד לשיתוף פעולה וסולידריות עם כמעט כל מי שנאבקות לחופש ולשוויון סביבנו.

אני אומרת "כמעט", כי התחושה שלי היא שבתוך כל הסולידריות הזאת, יש מי שנשכחות. ובאופן אירוני, מדובר בקבוצה הגדולה ביותר, מבחינה מספרית, של מדוכאות בעולם שלנו, ואלו שהדיכוי שלהן הוא האכזרי ביותר. אני מדברת, כמובן, על אחיותינו ואחינו בעלי- החיים.

אנחנו, כתנועה פמיניסטית, שוחכות את בעלי- החיים ומתעלמות מהן באופן עיקבי. ויותר מזה, בהתעלמות שלנו, ובאורח החיים שלנו, אנחנו שותפות אקטיביות לדיכוי שלהן.

איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שכמי שנאבקות באופן יום- יומי למען חופש, מי שעושות מאמצים כדי להכיר ולהתמודד עם הפריווילגיות שלנו על פני נשים אחרות, שמדוכאות על- ידינו, איך יכול להיות שאנחנו מדברות על חופש ושוויון לכולם, בזמן שבין השיניים שלנו, או בנעליים שלנו, יש עדיין חתיכות של גופות של נקבות וזכרים ממינים נחותים יותר?

התשובה היחידה שאני יכולה לתת, היא שקשה להתמודד עם פריווילגיות. מי שגדלה בחברה שלימדה אותה עליונות על פני מישהי אחרת, טבעי שתתקשה לוותר על העליונות הזאת. אבל הוויתור הזה, וכל השכר שבצידו, הוא לב- לבה של התנועה הפמיניסטית.

לאהוב בעלי חיים

יש לי חבר, שפעיל כבר שנים בהסברה טבעונית, והוא נוהג לציין תמיד שלא צריך לאהוב בעלי- חיים כדי להיות טבעונית. נקודה פשוטה, לכאורה. בשביל לא להרוג מישהו לשווא, כל מה שצריך זה מידה בסיסית של הגינות.

ועם זאת, אני אומרת שבשביל להתנגד לחברה שמלמדת אותנו אפטיות וזלזול כלפי הצרכים הבסיסיים ביותר של בעלי- חיים לא- אנושיים, צריך להתחיל מלאהוב בעלי- חיים.

לאהוב בעלי- חיים, בעיניי, זו עמדה פמיניסטית. זו עמדה ששמה רגשות במקום הראוי להן, שאומרת שאף אחת לא צריכה להתבייש ברגישות שלה, בהזדהות עם סבל. לאהוב בעלי חיים זה אומר ש"היום שבו החיים שלנו מתחילים להגמר הוא היום שבו מפסיק להיות לנו אכפת מדברים חשובים" (מרטין לות'ר קינג).

לאהוב בעלי- חיים זה להגיד שבכל פעם שאנחנו מתנהגות בדיכוי ובאכזריות, הלב הקולקטיבי שלנו מתכווץ. שדרך השחתת גופן של בעלי- חיים, אנחנו משחיתות את הנפש שלנו, אנחנו הופכות ליותר- אנושיות ולפחות- חיות.

לאהוב בעלי- חיים זה למרוד בכל אבא שמכריח את הילדה שלו לחזור לאכול בשר, למרוד נגד האירופוצנטריות שמאדירה את השכל ולועגת ללב, למרוד בחברה שההגיון המנחה שלה הוא המוות, ולהיאחז בחיים.

גבעות של מידע כבר נכתבו על הקשר בין התנועה לשחרור בעלי- חיים לתנועה הפמיניסטית. הכוונה שלי כאן היא לא להוסיף עוד מידע (מי שמעוניינת, יכולה להסתכל כאן, כאן, כאן וכאן, ואז לקרוא את הספר המעולה של קרול ג'יי אדמס The Sexual Politics of Meat), הכוונה שלי היא לפתוח דיון. לפתוח את הלב. להתחיל לדבר על כמה שהלב שלי נשבר בכל פעם שאני רואה את היחס שלנו לבעלי- חיים. על כמה יאוש אני מרגישה בכל פעם שאני נזכרת כמה בעלי חיים מתענים, עכשיו, ברגע זה* (שימו לב למונה בצד שמאל), וכמה מעט נעשה כדי לעצור את המכונה המפלצתית הזאת. על הזעם שאני מרגישה בכל פעם שאני שומעת נשים שאני מחשיבה לחברות למאבק, נשים חכמות ורגישות, מדברות על בשר כאילו שזה רק בשר. כאילו הבשר הזה לא היה פעם מישהי, עם חיים ורצונות ומשפחה וכאב ושמחה. כאילו הגוף של נשים אנושיות יכול בכלל להיות מחוץ לתחום הניצול בעולם שבו הגוף של חזירות*, פרות*, תרנגולות*,ארנבות*, וכלבות, ושל כל חיה לא- אנושית אחרת* (קישור לסרט מומלץ במיוחד), הוא רכוש שכל אחד יכול לנצל כרצונו.

בשר זה באמת רצח. וחלב זה באמת אונס. ובאמת שהגיע הזמן שאנחנו, כפמיניסטיות, נתחיל להשמיע את הקולות שלא נשמעים בחברה האנושית. לא רק בשבילן, אלא בשביל כולנו.

פורסם בקטגוריה פמיניזם, שחרור בעלי- חיים | עם התגים , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

גוף תקין פוליטית

אחת הבעיות שיצרו הרבה קרעים בין הפוליטיקה הפמיניסטית לפוליטיקה הטרנסית הרימה השבוע את ראשה בחיי, כשסיפרתי לחבר אחד על תחילת השינוי ההורמונלי שלי, ועל הכוונות שלי לעבור ניתוח. אותו חבר (שהוא אנרכהפמינסטיבעוני מבפנים ומבחוץ גם כשהוא לא אוהב להגיד את זה) שאל אותי שאלה שחזרה על עצמה לא פעם בהקשר של התהליך: "אבל זה לא שכל הרעיון הוא לאהוב את הגוף כמו שהוא בלי להצטרך לשנות אותו?.. מה בעצם ההבדל בין אישה טרנסית שעושה ניתוח הגדלת חזה לאישה סיסג'נדרית שעושה את אותו הניתוח?"

אותה הסתירה לכאורה הופיעה לאחרונה גם בדיון בין פמיניסטיות בפייסבוק בנוגע לסרט על ניתוחים וגינופלסטיים בקרב סיסג'נדריות בבריטניה. בין כל הנשים שהיו מזועזעות, בצדק, מהסרט, קפצתי אני בצורה משעשעת והזכרתי שאני בעצמי רוצה את הניתוח הזה.

אז איך אני מסבירה את עצמי? איך אני מיישבת, אם בכלל, את היותי פמיניסטית, עם זה שאני אחת ממי ש"מזלזלות בגוף הנשי, פוגעות בו, חותכות אותו, גורמות לו לדמם ומכאיבות לו"? (אראלה שדמי, "לחשוב אישה", 2007. כוון במקור נגד טרנסים FtM, אבל נו טוב..)

אני אתחיל מזה שבחברה הנורמטיבית יש מיתוס שלפיו יש גופים תקינים מבחינה פוליטית, וגופים שאינם תקינים מבחינה פוליטית… גופים שמתאימים לאידיאל היופי וגופים שלא.

כפמיניסטיות שמנסות להתמודד עם הכפייה של המיתוס הזה עלינו, בחרנו בדגל ה"לאהוב את הגוף כמו שהוא". ולמרות שאני מסכימה שכדאי וחשוב לאהוב את הגוף, אני חושבת שעשינו טעות גדולה.

כי מה שבעצם עשינו היה לאמץ את עיקר המיתוס, ולהתנגד לשאר. הסכמנו, בעצם, שיש גוף שהוא תקין מבחינה פוליטית, אבל החלטנו שהגוף הזה הוא הגוף ה"אותנטי" ולא המשווק, השעיר ולא החלק.

בשימת הדגש על הגוף האותנטי, אני חושבת שפספסנו משהו: שאין באמת דבר כזה גוף אותנטי. גוף אותנטי משמש בדרך כלל מילה נרדפת לגוף הגמוני, וכשהביטוי נמצא בידי פמיניסטיות שמתנגדות לכל צורות ההשחתה של הגוף על ידי הפטריארכיה, הגוף האותנטי הוא הגוף הלא מושחת, המקורי, הבלתי- משונה.

אבל מציאות החיים של היחס שלנו לגוף שלנו מורכבת מאינסוף פעולות של שינוי הגוף, ורק חלק מהן מהווה השחתה. את זה אפשר לראות בקלות כשלוקחים את הגיון הגוף האותנטי עד הסוף. אם כל שינוי של הגוף הוא לא תקין מבחינה פוליטית, אז מה עם פירסינג? קעקועים? רחיצה? תספורת? אכילה? התעמלות? האם גוף עם שיער עד התחת הוא אותנטי ופמיניסטי יותר מגוף עם תספורת גלח בוצ'ית?

לאהוב את הגוף, בכל צורה שהוא היה יכול להיות

שלא יהיה ספק, החברה הפטריארכאלית דוחפת נשים לשנוא את הגוף שלהן, לשנות ואפילו להשחית אותו בנסיון לקבל הערכה או להמנע מפגיעה. ואני לא חושבת ששום פעולה שמקורה בשנאה של הגוף יכולה להיות חיובית.

מה שאני מציעה זה שנוותר על הרעיון שיש גוף נכון וגוף לא נכון. שיש דברים שלגיטימי שנבחר לעשות לגוף שלנו ודברים שלא. לא צריך לדמיין אידיאל יופי אלטרנטיבי (ומחייב) כדי להגיד שזה מטורף ש54% אחוז מהנשים תעדפנה להידרס על- ידי משאית מאשר להיות שמנות.

כל מה שצריך זה להתעקש על הזכות של כל אישה על הגוף שלה. להתנגד לשנאת הגוף הנשי. להתעקש שכל בחירה חופשית של אישה לגבי הגוף שלה היא לגיטימית, ולהמנע, בבקשה, מהפתולוגיזציות שלא עוזרות לאף אחת, והפכו לכל- כך נפוצות בתנועה שלנו. כל מה שצריך זה לזכור שכל גוף: זקן או צעיר, חלק או שעיר, כהה או בהיר, רך או שרירי, ואנושי או חייתי, הוא יפה עבור מה שהוא ועבור כל מה שהוא יכול להיות.

ולסיום, אני אישה שרוצה ואוהבת לשנות את הגוף שלה, ורואה בשינויים האלה דבר פמיניסטי ויפה. ובכל מקום שבו יש גוף שהוא לא- תקין פוליטית, אני אהיה גאה להיות הגוף הזה.

פורסם בקטגוריה פמיניזם | עם התגים , , , , , , , , | תגובה אחת

דברים שצריך לחזור עליהם

להיות טבעונית, להיות פמיניסטית, להיות בעד חיים, להתנגד בחברה שבה אין משמעות להתנגדות כי אין משמעות לשום דבר שקורה מחוץ לסופרמרקט ולטלוויזיה, זה אומר להצטרך לחזור על דברים. פעם אחרי פעם. להגיד דברים שבעולם שבו היתה להם משמעות היו צריכים לשכנע כל אחד תוך שניה, אבל בעולם שלנו הם פשוט גדולים מידי כדי לעבור את המסננת של חמש-מילים-על-שלט, ולא מצליחים להצטמצם לכדי בחירה צרכנית כזאת או אחרת.

אני מוכנה לעשות את זה. אני מוכנה להגיד את כל הדברים שאמרתי כבר מאות פעמים ומי יודע כמה פעמים עוד אצטרך אגיד. אבל לפני שאני עושה את זה, אני צריכה לשאול למה הדברים האלה לא ברורים מאליו. למה זה לא ברור מאליו שלהרוג מישהו בשביל לאכול אותו זה לא סביר כשאת חיה באחת החברות העשירות ביותר בהיסטוריה? למה זה לא ברור מאליו שנשק גרעיני פשוט לא צריך להתקיים? למה זה לא ברור מאליו שהחיים של כולנו, מדרום ת"א ועד המכלאות של שיקגו ומבלעין ועד פוקושימה או קונגו קודמים לאינטרסים הכלכליים של תאגידיענק ביןלאומיים?

ההגיון ששם את הרווחים הכלכליים של בני- אדם- גברים- לבנים- הטרוסקסואליים- מהמעמדות הגבוהים לפני כל דבר אחר מחלחל מאסכולת שיקגו, דרך פוליטיקאים ופרסומות על מסך הטלוויזיה אל תוך החיים של כולנו, ומתאמץ למקד את החיים של כולנו בסדרה של פעולות פסיביות- למחצה של עבודה- קניה- בידור שלא משאירות מקום להתנגדות. כבר לא צריך "להעלים" פעילים פוליטיים לתוך מרתפי עינויים כי מה שהם יגידו ייבלע במילא בתוך הקקופוניה של סכיני גילוח מתקדמים, כיפות ברזל וארץ נהדרת. "האח הגדול" מודל 2011 הוא שיטה הרבה יותר אלגנטית לשליטה מאשר המודל הקודם, שנת 1984. עבדות מרצון.

XXX

לא תודה, אני לא אוכלת דברים שמגיעים מבעלי- חיים. כן, יש לי שערות ברגליים, אני אוהבת אותן. לא, לא "הייתי פעם גבר", אבל כן, אני אישה טרנסית. כן, אני אוהבת גם גברים וגם נשים. כן, אני מזדיינת ואני אוהבת את זה וזה לא מביך אותי. לא, גם לא דגים. כן, אני חושבת שחטפו את ילדי תימן. לא, אני לא שותה, או מעשנת, או עושה סמים. ואני דווקא לא חושבת שמה שוענונו עשה היה בגידה, נראה לי שהפושע האמיתי הוא זה שהקים את הכור בדימונה. אני לא צריכה שקית בשביל זה. לא תודה, אני אשלם על עצמי. לא, מוזיקה מזרחית זה לא שפל, ולהיות מרוקאית זה לא רק מימונה. כן, אני באמת חולמת על חברה בלי מעמדות, בתי- כלא ובתי מטבחיים, ולא, זה לא עושה אותי נאיבית. וכן, בהחלט יש לי מספיק מה לאכול.

מעייף? מעייף. אינסופי? כמעט. אבל בכל פעם שאני נדרשת לתת את אחת התשובות שלי, אני שומעת גם שאלה נוספת שמסתתרת, ותשובה: "את נורמלית?", "לא, אני מעדיפה להתנגד" או "את קונה?" "לא, אני מעדיפה לחיות".

ובכל פעם שאני נותנת תשובה כזאת, נדמה לי שהפליאה היא יותר על עצם האפשרות להתנגד, על עצם הנסיון לחיות חיים שהם גדולים יותר ומשמעותיים יותר מכל מה שעובר מסך. ולפעמים, אני רואה גם סדקים שנפערים בתמונת העולם, אני מזהה את הרגעים האלה ששינו את החיים שלי (כשראיתי בפעם הראשונה את הרגליים של אשרה, למשל, או הערב הראשון שלי ב"שושן"), לפעמים אני רואה איך, בשקט, כל הדרכים שבהן אני נאבקת כדי לחיות, וכל הדרכים שבהן מי ששאלה אותי עושה את אותו הדבר, מתלכדות לרגע לתוך הצעה, או חלום, או חומר למחשבה.

ואם הגעתן עד לכאן, אז אני אשאיר אתכן עם שיר של אחת הלהקות האהובות עלי:

וכמו שהייתי חותמת פעם: עד אחרון הכלובים,

XאמהX

פורסם בקטגוריה התנגדות | עם התגים , , , , , , , , , , , | 3 תגובות

התחלה

יום אחד בתחילת הטיפול ההורמונלי שלי (היום שבו שמתי לב בפעם הראשונה לשינויים במבנה החזה שלי) החלטתי להתחיל לכתוב. אתן מבינות, השינויים ההורמונליים גורמים לי להתחרפן מבחינה רגשית, ותמיד כשאני מחורפנת מספיק מכה בי במלוא העוצמה המציאות שבה אנחנו חיות. אז אחרי שהנסיון שלי להכין לחם שמרים כנראה כשל, ושקופסא שלמה של מלח התהפכה על הרצפה של המטבח ששטפתי אתמול, התיישבתי על המחשב והקשבתי לאלבום שעם כל הרגשות המעורבים שלי לגביו, אני בלי ספק התגעגעתי אליו. אני מתכוונת ל"All Out War" של להקת earth crisis. ועם כל הבעיתיות (ויש בעיתיות) בפוליטיקה שלהם, בלהקה הזאת יש משהו שתמיד הרשים אותי עמוקות. משהו במחוייבות שלהם, ביכולת שלהם להגיד בקול רם את מה שהרבה מאיתנו חושבות ולא מעיזות לומר.

אבל אני סוטה. כן, סוטה. אז אם הקשקוש הזה לא היה ברור לכן, מה שבעצם התכוונתי להגיד זה שהחלטתי החלטה פזיזה לכתוב בלוג. ולא סתם בלוג, בלוג של אישה טרנסג'נדרית. או ליתר דיוק, בלוג של אישה טרנסג'נדרית שרוצה לומר דברים מתבקשים מידי שכמעט ולא נאמרים; על הקשר שלנו עם כדור הארץ, עם כל שאר היצורים שסביבנו, ועם עצמנו.

כמו תמיד, אני מתחילה בלי לדעת איך זה יגמר. התקווה האישית שלי היא שאיזושהי מחט בערימת השחט שאני הולכת לכתוב תדקור אותך בתחת ותגרום לך לשקול מחדש דברים כמו "למה בעצם אנחנו אוכלות בעלי- חיים?” “מה ההבדל בין עבדות לעבדות בשכר?” ו"מי לעזאזל החליט שזה הגיוני שתהיה לנו היכולת להשמיד כל דבר חי על הפלנטה הזאת, כל ילדה וכל ציפור, במהלך אחר- צהריים אחד ולמה לעזאזל לא שאלו אותי לפני כן?!”.

אני מקווה שהבלוג הזה יגרום לך לכעוס, עלי או על המורה שלך ביסודי או על כל בורג במכונה המפלצתית שבנינו, ושעכשיו מדהירה את כולנו לעבר תהום על נתיב של גופות מדממות או עשויות- היטב (יעני, וול- דאן, הבנת?).

ובניגוד לכמה אנשים אחרים שכותבים על בעלי חיים או על כל דבר אחר, אין לי שום יומרות לייצג את הצדק המוחלט, או את הידע הטהור, או להסתיר באיזושהי צורה את הגועל העמוק שאני מרגישה כל פעם שאני נזכרת במה שאכלתן לארוחת- צהריים. אבל, נו, כמו שכבר אמרו לפני, זה לא חכם להיות כנה מול מצפון שמושתק על ידי שקרים.

אז לסיכום, אני רק אגיד שאני מקווה גם שלא הבהלתי אותכן יותר מידי, כלומר, מספיק כדי לפתוח את האזניים שלכן אבל לא יותר מדי כדי שהן לא תיאטמנה בחזרה (וכן, אני משתמשת בלשון נקבה גם כשזה נראה מוזר).

של כולכן (אבל של ישו במיוחד)

אמה

נ.ב הלחם יצא מצויין

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , | 2 תגובות