דברים שאמרתי ביום הבנ"ה

השתתפתי אתמול במפגש בבית הפתוח בירושלים לכבוד יום הבנ"ה, בנושא להט"בפוביה בתוך קהילות הלהט"ב. הנה מה שאמרתי:

שלום, שמי [אמה גולדילוקס], ואני הוזמנתי לכאן לדבר ביום הבינ"ל נגד הומופוביה, לסבופוביה, ביפוביה וטרנספוביה, כנציגה של קשת הזהויות הטרנסיות, בנושא טרנספוביה בתוך קהילות הלהט"ב. ועל זה אני אדבר. אבל לפני שאני אתחיל, אני רוצה להזכיר שלמרות החשיבות הגדולה של שיח פתוח על הנושא, הטרנספוביה הגרועה באמת היא זאת שמכוונת כלפינו על- ידי החברה הסטרייטית, מדפי העיתון דרך מקום העבודה ועד לבית ההורים.

אני אגיד גם לפני שאתחיל שלמרות שהוזמנתי בתוך דוברת טרנסית, אני גם אישה ביסקסואלית, ואני מתקשה שלא לעשות את החיבור בין ביפוביה לטרנספוביה, פשוט מאחר שאני חווה את שניהם באופן יום- יומי כמקשה אחת. ואני אתן דוגמא קטנה… כשאני הולכת ברחוב יד ביד עם בת הזוג המהממת שלי, קשה לי לפעמים להבדיל בין מבט עקום שרואה בנו שתי נשים שהולכות ברחוב יד ביד בלי בושה, לבין מבט עקום שרואה בנו אישה עם שערות ברגליים וגבר עם ציצים. אז תסלחי לי, דנה [פלג, נציגת הקהילה הביסקסואלית בפאנל], אם אני קצת אפלוש לטריטוריה שלך.

אז… טרנספוביה בקהילה. הדבר הראשון שחשוב לי להגיד על כל דיכוי וכל פוביה שהיא, בתוך הקהילה או בכל מקום בעולם, הוא שלדיכוי תמיד יש בסיס כלכלי. דיכוי לא קיים כי מישהו קם בבוקר והחליט להחיל חוקי מגדר פאשיסטיים, למשטר את איך שאנחנו נראות ומרגישות, ולבצע טרור יום- יומי נגד כל מי שעוברות על חוקי המגדר. טרנספוביה קיימת כדי לשרת מערכת חברתית שמרוויחה הרבה מחוקי המגדר הקיימים, ולכן יש לה הרבה מה להפסיד אם מישהי, נגיד אני או את, תבוא יום אחד ותרסק את החוקים האלה לרסיסים.

והמבנה הכלכלי של החברה שלנו, זה שבו מיעוט קטן חי על חשבון העבודה של רבות ורבים שלא זוכים להינות מפירות עבודתם, כמו גם המבנה החברתי שלנו, שבו קיימת מדינה כדי לדאוג שהמצב הזה של גזל אדיר מימדים ישאר ככה, המבנים האלה לא עוצרים בשערי הקהילה שלנו.

הקהילה שלנו קיימת כבר אלפי שנים, והיא מגוונת מאוד. יש בינינו נכות, פלסטיניות, עובדי הייטק, מזרחים, יקיות, פועלי תעשיה, אנשי בדס"מ, אוחצ'ות, אינטרסקס, נהגות משאיות, חברי מועצת העיר, ח"כים, זונות ועוד ועוד. בין שלל הזהויות שמרכיב את מי שאנחנו כקהילה, יש יחסי כוח. כמו בעולם הרחב, גם בקהילה שלנו יש דיכוי מעמדי, סקסיזם, גילנות, גזענות ודיכוי נכים. כל אלה מחלקים את הקהילה שלנו, כמו את העולם הרחב, ל"אנשים", ול"לא- אנשים". ה"אנשים", אלה שעומדים במרכז הקהילה שלנו, בראש מצעדי הגאווה, על הפלאיירים שלנו ובקיצור, בקצה הפרמידה, הם אלה שחלוקות הדיכוי משאירות אצלם הכי הרבה: גברים, אשכנזים, ממעמד בינוני- גבוה, מבוגרים אבל לא זקנים, לא- נכים, סיסג'נדרים, הומואים ולפעמים לסביות, כל עוד הן מתנהגות מספיק יפה.

ה"לא- אנשים" הם כל השאר. אלה שאפשר (כל עוד זה לא יעשה יותר מידי בלגן) להשליך הצידה יחד עם נסיון החיים שלהן, הדעות שלהן, הצרכים והמאבקים שלהן.

אני מזכירה את המבנה הכלכלי של הקהילה שלנו, כי אני חושבת שהוא הכרחי כדי להבין את מבנה הכוח בקהילה שלנו, זה שמקיים טרנספוביה בהקהילה (שזה מה שבאתי לדבר עליו. סבלנות).

המבנה הכלכלי הזה הוא שמעצב את האידיאולוגיות השונות בקהילה, וקובע את יחסי הכוחות בינהן. למה? כי (ואני הולכת להגיד משהו קצת בוטה עכשיו, אני מזהירה), כשאתה גבר סיסג'נדר אשכנזי מהמעמד הבינוני שהבעיה היחידה שלו בחיים היא שלא נותנים לו להתחתן או לנצל את הגוף של נשים עניות בהודו כדי להביא ילדים, סביר להניח שאלה יהיו המאבקים שאתה תתעניין בהם. ואם הגעת לקהילה שבה אם אתה כל הדברים האלה אז הקול שלך נשמע הרבה יותר טוב משל כל ה"לא- אנשים", אז זה יהיה הקול של "הקהילה הגאה", וככה היא תראה.

אבל מה עם כל אלה מאיתנו שהן לא כל הדברים האלה? מה עם המזרחיות? הנשים? הפלסטיניות? העובדות? הטרנסיות? בשבילנו, המאבקים נראים אחרת. עבורנו, המאבק על זכויות רפואיות הוא גם מאבק נגד מערכת רפואית שעוברת הפרטה, וזורקת החוצה את כל ה"לא- אנשים". עבורנו, המאבק לא מתחיל ולא מפסיק בזכות להינשא. זה מאבק על הזכות שלנו ללכת ברחוב. זה מאבק על הזכות שלנו לעבוד בכבוד. להישמע גם אם אנחנו נשים. לקבל הערכה גם אם אנחנו "רק" קופאיות בסופר, או זונות. בחיים שלי, אין הפרדה בין הדיכוי שאני חווה כטרנסית לדיכוי שאני חווה כאישה, כמזרחיה או כביסקסואלית. כמו שבחיים של לסביות פלסטיניות, אין הפרדה בין הלסבופוביה לגזענות. זה כמו זה הופכים אותנו לאזרחים סוג ב', ל"לא- אנשים".

סילביה ריברה היתה אישה טרנסית ממוצא לטיני, זונה ופעילה פוליטית. היא נלחמה באותו הלילה בסטונוול, וסבלה כל חייה מהפניית הגב הכוללת של הממסד הלהט"בי בניו- יורק נגדה. היא מתה ענייה ובלי לזכות בכבוד שהגיע לה מצד הקהילה. כשנשאלה אם המאבק  ההיאסטורי באותו הלילה בסטונוול היה מאבק טרנסי או הומואי או לסבי, או שזה היה מאבק של נוער, או של עובדות מין ומחוסרי דיור, היא ענתה בפשטות: “אנחנו נלחמנו על החיים שלנו".

ועוד דבר אחד לפני שאני אכנס לאיך הדברים האלה באמת נראים בשטח, אני אזכיר שיש תמיד מין ציפייה, שסולידריות תעבוד רק כלפי מעלה. שנשים טרנסיות עובדות מין תבאנה לתמוך במצעד הגאווה ששייך להומואים בעיריית תל- אביב, בלי התחייבות שהמצעד, או חונטת ההומואים של עיריית תל- אביב, יעשו משהו למען נשים טרנסיות עובדות מין (ולמעשה עם הבטחה שהם לא יעשו כלום, במקרה הטוב). שנשים ביסקסואליות תתמוכנה במאבקים של המונוסקסואלים למען שוויון בזכות להינשא, מבלי שזה יבטיח שום דבר לגבי העתיד שלהן, כמי שלא בהכרח מתות על הרעיון של משפחה מונוגמית הטרו או הומופטריארכלית.

עכשיו, איך כל זה נראה באמת בקהילות שלנו? יחסי הכוח הכלכליים מיצרים אידיאולוגיות, שבתורן מעצבות את ההתנהגות של הקהילה שלנו. האידיאולוגיה הדומיננטית ב"קהילה הגאה" היא, בהתאם לסדר החברתי בקהילה, אידיאולוגיה טרנספובית, ביפובית, מיזוגינית, גזענית ומעמדית. ואסור לנו להעלים מכך עין.

זו אידיאולוגיה שרואה את המאבקים של אנשים טרנסג'נדרים כפחות חשובים, שמשתיקה אותנו ומתעלמת מאיתנו ומכל ה"לא- אנשים" בקהילה, בתקווה להידמות מספיק למיינסטרים הסטרייטי כדי לשכנע אותם לתת לנו זכויות.

זו אידיאולוגיה שמגרשת נשים טרנסיות ממרחבים לסביים "לנשים בלבד" או "לנשים אמיתיות", זו האידיאולוגיה שרואה בנשים ביסקסואליות סטרייטיות שרק רוצות להנסות קצת.

זו האידיאולוגיה של החוקרת הלסבית ג'ניס ריימונד, שבספרה "האימפריה הטרנסקסואלית" קוראת לנשים טרנסיות כמוני "גברים עם שיוניים כירורגיים", משווה בין ניתוח לשינוי מין לניסויים בבני- אדם שערכו הנאצים, וגורסת שיש להתנגד לפוליטיקה טרנסית ולפרק אותה. כמו שזו גם האידיאולוגיה של חוקרת לסבית ישראלית, אראלה שדמי, שתוקפת בספרה "לחשוב אישה" גברים טרנסים כמי שמאדירים את הגבריות על חשבון הנשיות או כמי שמשחיתים את הגוף הנשי.

אבל זו גם ההתנהגות של אנשים עם פרופילים ב"אטרף" שמציינים "לא לטרנס" או "לא לבי".

נשים טרנסקסואליות (כמו גם נשים ביסקסואליות) עוברות בקהילה שלנו החפצה והיפרסקסואליזציה, מתייחסים אלינו כצעצועי מין ותו לא, או משתמשים בתמונות שלנו כחלק מהקמפיין של "שווה להיות גאה", כאילו שהאג'נדה של מי שעומדים מאחורי הקמפיין הזה התייחסה אי- פעם לצרכים שלנו.

אלו מאיתנו שעובדות בתעשיית המין, סובלות בקהילה, כמו בכל מקום אחר, מהסטיגמה החברתית על עבודת מין, מהטרדות מיניות, מזלזול ומהתביישות בנו. עובדות מין טרנסיות מותקפות לא רק על- ידי המשטרה, אלא גם על- ידי לסביות ופמיניסטיות בקהילה, שמעוניינות "לחסל את תופעת הזנות", בלי שום זכר לצרכים שמובילים רבות כל כך מאיתנו לתחום. דוגמא אחת להתקפה הזאת היא חוק הפללת הלקוח שיזמה ח"כ זוארץ, ונתמך בהתלהבות על- ידי פעילות רבות בקהילה.

אנשים טרנסים (ובי) נמחקים אפילו מהתיעוד של הקהילה שלנו, כשמחקרים כמו "לגדול בישראל" מתעלמים מאיתנו בטענה ש"מה? אבל גם לטרנסים יש נטיה מינית!”, או כשהנסיונות לספר את הסיפור שלנו וההיאסטוריה שלנו נכתבים עדיין על- ידי ה"מנצחים" בקהילה, ולכן זוכרים את גל אוחובסקי אבל לא את גילה גולדשטיין, את יונתן דנילוביץ' אבל לא את חן אלקובי.

גם אחרי שנים של עבודה כדי לשנות את המצב הזה, הביטוי "הקהילה ההומו- לסבית", שמוחק את הזהויות שלי כטרנסית וכבי, עדיין שגור בפיהם של רבים בקהילה.

אנשים טרנסקסואלים, ואחריהם אנשים ביסקסואלים, הם שתי הקבוצות המדוכאות ביותר מבין קהילות הלהט"ב, אם מודדים את זה במונחים של נגישות לטיפול רפואי, נטיה לדכאון ונסיונות התאבדות, אלימות ומקרי רצח להט"בפוביים, תקיפות מיניות ואונס, אלכוהליזם והתמכרויות, עוני, מחוסרות דיור בקרב הקהילה ועוד, ואיכשהו, אלה גם הקהילות שהכי פחות מוצאות את עצמן בתוך המאבק ה"להט"בי". לא כל הדברים האלה הם אשמת הטרנספוביה והביפוביה בקהילה, אבל זו אחריות שלנו כקהילה להאבק נגד הדברים האלה, לתת מענה לנערות טרנסיות מחוסרות דיור או בזנות, למשל, וזה לא קורה מספיק בדיוק בגלל הטרנספוביה בקהילה.

לסיום, אני רוצה להזכיר מקרה שנראה לי שמאיר באופן ברור מאוד את הטרנספוביה בתוך הקהילה, ואת הקשר שלה למבני הכח בקהילה. אחרי הרצח בבר- נוער, נוצרה ביוזמת הבית הפתוח פלטפורמת ראשי ארגונים, תחילה מצומצמת ואח"כ בשיתוף רחב של הקהילה. הפורום הזה נפגש במאי 2010 במצוקי דרגות, כחלק ראשון בסדרת מפגשים שמטרתם המוצהרת היתה חיזוק שיתופי הפעולה בין ארגוני הלהט"ב השונים. המפגש בדרגות התפוצץ, על רקע חוסר הסכמה בין פעילות ביסקסואליות, פעיל טרנס ופעיל הומו (שהיוו את הגוש הרדיקלי בפלטפורמה), לבין קבוצת הפעילים ההומואים עם הפריווילגיות, שנטו לגישה מכוונת- מיינסטרים. חלק מהאחרונים החליטו שהם לא מוכנים לנהל את השיח יותר, וחלקם פרשו מהמפגש.

כמעט שנה מאוחר יותר, התברר לנו, הפעילות בקהליה שהן "לא- אנשים", שהפורום לא הפסיק להתקיים, אלא שאנחנו והקהילות שמאחורינו הודרנו בלי ידיעתנו מהפורום, בהחלטה של הנהלת הבית הפתוח.
המצב שנוצר בעקבות ההדרה הוא זה: למרות שאלישע אלכסנדר, הפעיל הטרנס שלקח חלק במפגש, הפעילות הביסקסואליות שירי אייזנר ודנה ג. פלג, והפעיל ההומו ברוך אורן, היו מוכנות כולן להמשך השיח, הן הודרו, בעוד שמי שסירבו להמשיך נהל את השיח ו"שברו את הכלים", הוזמנו בחזרה, מאחורי גבן של המודרות. כלומר, הפורום הקיא מתוכו את הנשים הביסקסואליות, את הפעיל הטרנסג'נדר, ואת הפעיל ההומו שלא התנהג יפה, והשאיר בתוכו את הפעילים ההומואים והסטרייטיות, יחד עם הפעילה הטרנסית וכמה פעילות לסביות, שהסכימו להתנהג יפה ולא לעשות צרות.

אז אני כאן היום כדי להזכיר שלזרוק החוצה את מי שמתעקש על הקול הטרנסג'נדרי במאבקי הקהילה, זו טרנספוביה. להסתיר את ההדרה הזאת, למדר את הקהילה הטרנסית ממוקדי קבלת ההחלטות ולשקר לקהילה הטרנסית כולה במשך קרוב לשנה, זו טרנספוביה. ומסמך הזכויות שהוא מסמך היסוד של הפורום החשאי הזה, מסמך שדואג לזכויות המשפחה של ההומואים והלסביות עם הפריווילגיות אבל לא מזכיר במילה את האלימות המשטרתית נגד עובדות מין טרנסיות, המסמך הזה הוא מסמך טרנספובי, שנכתב תוך הדרה של הקהילה הטרנסית והקהילה הביסקסואלית. ולכן כל מאבק שיבסס את עצמו על המסמך הזה, יהיה גם הוא מאבק טרנספובי וביפובי. המאבק שאני רוצה לראות, מאבק של הומואים, לסביות, בי וטרנס שמשלבים ידיים נגד הדיכוי, שזוכרים שאף אחת מאיתנו לא חופשיה עד שכולנו לא חופשיות, המאבק הזה נחסם בשנה האחרונה על- ידי טרנספוביה וביפוביה בקהילה, על ידי יחסי הכוחות המעוותים בקהילה שלנו. הלוואי שבשנה הבאה זה יראה אחרת. וזה מה שיש לי להגיד היום על טרנספוביה בקהילה. תודה.

מודעות פרסומת

אודות xemmagoldielox

אני אמה גולדילוקס. אני קוקסינלית, שרמוטה פמיניסטית, טבעונית, אנרכיסטית בלגניסטית ופאנקיסטית. ועוד לא הפסקתי לחלום.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על דברים שאמרתי ביום הבנ"ה

  1. דורית אברמוביץ הגיב:

    לילך, משתחווה לך

  2. יודה הגיב:

    מחיאות כפיים!

  3. ברוך אורן הגיב:

    לילך, תכתבי לי נאום!
    אויש, את מהממת והכתיבה שלך כה חדה וברורה. והכי חשוב – את משכנעת.
    איתך בכל דרך. ברוך

  4. פינגבאק: "לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ « שחור-סגול

  5. פינגבאק: "לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ | שחור-סגול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s