כמה מילים על נשק גרעיני, ועל דמוקרטיה

בתוך כל הבלאגן של המחאה החברתית הצוברת תאוצה, רציתי לזרוק מילה על נושא קטן שאף אחד לא אוהב לדבר עליו:

היום לפני 66 שנים, שבעים אלף לא- אנשים התאדו לתוך האוויר של שמונה ורבע בבוקר בהירושימה, שכמו נגסאקי שלושה ימים אחריה, הופצצה למרות (ואולי בגלל) שהממשל האמריקאי ידע היטב שהקיסר הירוהיטו עומד להיכנע. ביום ההפצצה השניה כבר היה בידי האמריקאים כתב כניעה חתום.

אין שום אופן שבו מישהי כמוני, ממרחק שני- שליש מאה ואלפי קילומטרים, יכולה להבין את גודל הזוועה. שום פירוט מילולי של הגשם הסמיך והכהה שנפל מהשמיים בהמשך היום, מרווה את הפצועים לפני שהרעיל אותם למוות, או של ערימות הגופים החרוכים או האדמה שהפכה לרעילה, כאילו החליטה שבני האנוש לא רצויים עליה יותר, שום תיאור או תמונה או נתון לא יוכלו לתאר את הפשע, את חוסר הלב ואת הגזענות שהם ההפצצה הגרעינית.

למדינת ישראל (לא "לנו", לשליטים) יש כיום, על פי דיווחים זרים, מספיק פצצות גרעיניות כדי להפוך את כל העולם הזה להירושימה.

נראה שכתב האישום נגד הפצצה מגיע למימדים כמעט אינסופיים. הגזענות שבהקמת המתקן הגרעיני המסרטן סמוך לעיר הפועלים המזרחיים דימונה, השוביניזם של השיח הבטחוניסטי על הפצצה (שבו דנו יפה מאוד נשות "אשה לאשה" בדו"ח "גרעין למחשבה", שיצא ב2009 אחרי מאבק ארוך עם הצנזור הצבאי, מומלץ ביותר), חוסר האנושיות שבה, סכנות הגרעין (מישהי אמרה צ'רנוביל?), ההשפעות הסביבתיות של פסולת גרעינית, העובדה שהפצצה היא אולי הדבר הכי רחוק מדמוקרטיה שאפשר בכלל לדמיין, שאף אחד לא סיפר לנו עליה, שכשמרדכי וענונו העיז לגלות את הסוד הגדול זרקו אותו לצינוק ל- 18 שנים, 12 מתוכן בבידוד (תקראו לו בוגד עד מחרתיים, מבחינתי הוא גיבור), ושעד היום אף אחד בשלטון לא שאל אותנו אם אנחנו מעוניינות להחזיק את השטן בשתי ידיים (בתקווה שלא יברח לנו), או שאירן הסכימה כבר לפני שנים להפסיק את פיתוח הגרעין שלה אם ישראל תסכים להתפרק מהנשק הגרעיני שלה.

היום, בין קריאות "העם דורש צדק חברתי" לקריאות "התשובה להפרטה: מ-ה-פ-כ-ה", הסעיף היחיד בכתב האישום הזה שחשוב לי להזכיר, הוא שאין שום משמעות לצדק חברתי, או לדמוקרטיה, או לכל מושג אחר בשפה, בעולם שבו קומץ קטן של פסיכופטים מחזיק אקדח לראש של כל אשה, ילד, קיפוד, חתול, עץ זית וספר בעולם הזה, בשם המאבק שלהם למיקסום השליטה והרווחים.

חינכו אותנו שנשק גרעיני הוא לא עניין אישי, אלא עניין פוליטי, בטחוני, למבינים בלבד. יש לי היום רק בקשה אחת מכולכם: שתיקחו את זה אישי. מאוד אישי. פקודה אחת, לחיצת כפתור, היא מה שמפריד היום בין כל מה שאי פעם הכרתם, כל מי שאי- פעם אהבתם, כל עץ שעליו טיפסתם וכל מי ומה שאתם, לבין הירושימה.

בשיחה פעם על נשק גרעיני, אמרתי למישהי שזה מזל שכל העולם תומך בפירוק הנשק הגרעיני של לפחות שמונה מתוך תשע מעצמות הגרעין, ושיש פשוט מי שעדיין מתקשים עם הרעיון שגם הם חייבים לוותר עליו.

אוגוסט התחיל, וזה זמן מצויין לשים לב כמה יפה העולם שלנו: השקיעה מחוץ לחלון שלי, החברה והאחים שלי, הדשא בגן סאקר, כל מה שפורח וחי ומת במעגליות השברירית מידי של החיים. קולות המחאה החברתית מחוץ לכל חלון, ונדמה לי שזה הזמן להחליט שהעולם הזה יפה מידי, חשוב מידי, חי מידי, בשביל שיהיה בו נשק גרעיני.

מוקדש לאשה שכותבת הכי טוב בעולם, והחליטה שלא לשתוק מול הזוועה (קישור חובה).