יום הזכרון הטרנסג'נדרי

היום יום הזכרון הטרנסג'נדרי. יום הזכרון מצויין בארץ כבר עשר שנים, לזכרן של נשים טרנסיות וא/נשים טרנסג'נדרים שכבר לא איתנו, אם בגלל מקרי רצח, הזנחה רפואית, סמים, עוני, או כל צורה אחרת של דיכוי שמופנית כלפי א/נשים טרנסג'נדרים. אתמול בערב קיימנו תהלוכת לפידים וטקס לציון ערב יום הזכרון. הקראתי בטקס את דברי הפתיחה ודברים לזכר טיירה האנטר. הנה מה שאמרתי:

דברי פתיחה לטקס ערב יום הזכרון הטרנסג'נדרי

שלום, ברוכות הבאות וברוכים הבאים לטקס ערב יום הזכרון הטרנסג'נדרי לשנת 2011. שמי [אמה גולדילוקס] ואני פעילה בקהילה הטרנסג'נדרית.
התכנסו כאן היום כדי להזכיר ולזכור את הנשים והא/נשים מהקהילה שלנו שכבר לא עימנו. לפני שבוע איבדנו חברה אהובה בקהילה, מישל (לב) חן, והטקס הזה הוא קודם כל לזכרה. מישל נפטרה ביום שבת האחרון בצרפת כתוצאה מהליך הזרת סיליקון פיראטי שהשתבש.
אני מצטערת גם לספר שהשנה נרצחו מסביב לעולם 221 נשים טרנסג'נדריות וא/נשים טרנסג'נדרים בגלל זהותן המגדרית. מדובר בעליה משמעותית משנים קודמות, ובמגמת עליה שנמשכת כבר כמה שנים.
במהלך השבועיים האחרונים, כהכנה לטקס הזה, ערכתי יחד עם אלישע ולילי את המצגת שהוקרנה כאן קודם, עם התמונות והסיפורים של חלק מאותן נשים. עברתי על עשרות ואולי מאות כתבות, דיווחים, סרטוני וידאו ותמונות שסיפרו את סיפור חייהן ומותן של נשים רבות וא/נשים רבים מהקהילה שלנו, מהארץ ומהעולם. זו היתה אחת המשימות הקשות ביותר שעשיתי בכל שנות הפעילות שלי בקהילה. תוך כדי שאני עובדת על איסוף כל השמות, המקרים, החיים שנגמרו פתאום, התקבלו הדיווחים על מציאת גופותיהן של שלי היליארד מדיטרויט וג'סיקה רולון מאיטליה, שתיהן נרצחו באכזריות וגופותיהן נקברו. קצרה היריעה בדברי הפתיחה האלה, ואולי בטקס הזה כולו, כדי להכיל אפילו סיפור של נרצחת אחת, כי כל אחת מאיתנו היא עולם ומלואו, אבל אני אנסה היום לספר קצת ממה שלמדתי בשבועיים האחרונים.
הדבר החשוב ביותר שלמדתי, וזה אולי יראה לחלקכן מובן מאליו, הוא שאלימות נגד נשים טרנסיות היא אלימות נגד נשים. קריסי בייטס וקמיליה גוזמן, שתי נשים טרנסיות מארה”ב, נרצחו השנה על- ידי בני זוגן, שהיו מתעללים עוד לפני הרצח. רמזאן סטין מטורקיה, וכמוה עוד רבות שעליהן אפילו לא שמענו, נרצחה על- ידי אחיה הגדול, רצח “על כבוד המשפחה”.
ביום חמישי הקרוב יצויין היום הבינ”ל למאבק באלימות נגד נשים, במצעד מכיכר רבין לרחבת מוזיאון תל- אביב. אני מזמינה את כל הנשים הטרנסיות ואת כל הקהילה שלנו להצטרף למאבק החשוב הזה, בתור קבוצה של נשים שנמצאות בסיכון גבוה במיוחד לסבול מאלימות.
בפסח השנה ידענו בישראל מקרה מזעזע של נסיון לרצח, גבר ששדד אשה טרנסית ושיסף את גרונה. היא נאלצה לקפוץ מהחלון בדירתה רק כדי להתחמק מהרוצח. למזלנו היא עוד חיה היום, אבל זה התפקיד שלנו לעשות כל מה שביכולתנו כדי למנוע אלימות כזאת בעתיד.
אבי לוי, כתב “ישראל היום”, דיווח על נסיון הרצח בטון משועשע, התייחס לקרבן בלשון זכר והצדיק בחצי פה את המעשים המזעזעים. היחס התקשורתי הזה לא חדש, וראינו אותו גם בסיקור של בוקי נאה על התקיפה האכזרית של גילה גולדשטיין לפני ארבע שנים, כשהיא נזרקה לכביש ממכונית נוסעת.
וזה כנראה הדבר השני שלמדתי: על ההשתתפות של התקשורת בישראל ובעולם במעגל הרצחני של אלימות נגד א/נשים טרנסג'נדרים.
במקרה אחר מקרה, התקשורת בוחרת להתייחס לא/נשים טרנסג'נדרים במגדר הלא נכון, לחפור בעברן של נרצחות כדי למצוא ולפרסם את שמן הקודם, ולדווח פעם אחר פעם על מקרי רצח שמרעידים את הנשמה בטון מזלזל, כאילו אומרים לנו שזה עונשה המוצדק של מי שתעבור על חוקי המגדר, ועל אחת כמה וכמה אם היא זונה. אז, הם מסבירים, זה בטוח הגיע לה.
בין שאר המקרים, מצאתי סרטון מלפני שנה של פרסילה ברנדאו, אשה טרנסית מבלה הוריזונטה, ברזיל, מדברת עם אמה על הזנות. פרסילה התעקשה שאשה טרנסית יכולה לשרוד בעולם הזה מחוץ לזנות. היא מצאה עבודה כמוכרת בחנות מזרונים. שמונה חודשים מאוחר יותר, בדרכה חזרה הביתה, פרסילה הוצאה להורג בסגנון הגסטאפו על ידי שלושה גברים, שהחליטו שלא משנה מה היא תעשה למחייתה, אם היא טרנסית אז פשוט לא מגיע לה לחיות.
ולא, רצח אכזרי הוא לא הסוף הצפוי של מי שעוברת על חוקי המגדר. הרציחות האלה הן סימפטום של בעיה קשה של החברה שלנו – הטרנספוביה. ולכן לא מספיק שרק נזכיר את הרציחות, כי הנשים האלה היו יותר מנרצחות, ואם זה כל מה שאנחנו זוכרות אז אנחנו משתפות פעולה עם הסיפור שמוכרים לנו עליהן ועל הסיבות למוות שלהן. אנחנו צריכות לזכור היום את האומץ של כל אחת מהן, ושל כל אחת מאיתנו, לצאת כל יום למאבק הלפעמים סיזיפי שהוא החיים של א/נשים טרנסג'נדרים. אנחנו צריכות לזכור את החייכנות, את היופי, את החברות והכוח שלהן. ואנחנו צריכות לזכור שהן נרצחו בגלל הטרנספוביה המזעזעת בחברה שלנו, לא בגלל שזה פשוט מה שקורה לטרנסיות.טרנספוביה היא לא רק רצח של נשים טרנסיות. הרציחות האכזריות שאנחנו עדות להן כל שנה הן רק הקצה של רצף ארוך של דיכוי: ממכות ברחוב או בבית הספר, דרך הורים שמגרשים את ילדיהם מהבית ועד לחוויות היומיומיות ביותר של כל מי שהחברה שלנו מסמנת כפושעת מגדרית.
הטרנספוביה עדיין נוכחת, אפילו ממש פה לידינו בבית הקפה. נשים טרנסיות שנאבקו, שישבו בכלא ושמימנו את התנועה הלהט”בית מתחילתה כדי להביא ליום שבו נוכל לשבת כאן במרכז גאה משלנו ולהיות קהילה, לא מורשות לשבת בבית הקפה של הקהילה. זה מצב בלתי נסבל שחייב להשתנות! כולנו יודעות כמה העולם שם בחוץ אכזרי, איך נשים טרנסיות נרדפות, ולכן בתוך הקהילה פנימה אנחנו צריכות גם טיפת חמלה. אני לא באה להצדיק מעשים של אף אחת, אבל לכל אחת מגיעה הזדמנות שניה, ובמיוחד לגילה.
אני מאחלת לנו שנה של מאבק בטרנספוביה בכל מקום, כדי שנביא את היום שבו רציחות על רקע מגדרי יהיו היסטוריה.

תודה וערב טוב.

דברים לזכר טיירה האנטר

בשביעי באוגוסט, 1995 (זה היה יום ההולדת שלי), טיירה האנטר, אישה טרנסית, שחורה, יפיפיה, ספרית מוכרת מוושינגטון העיר, היתה מערובת בתאונת דרכים. מכבי אש חילצו אותה מהרכב והתחילו לטפל בה, אבל כשאחד מהם חתך את המכנסיים שלה וראה את איברי המין שלה, הוא הפסיק לטפל בה, ובמקום זאת עמד והתבדח על חשבונה, בזמן שהיא והקהל המזועזע שהתאסף במקום התחננו בפניו להמשיך את הטיפול. טירה נפטרה באותו היום בבית חולים עירוני כתוצאה מהזנחה רפואית. מומחה העיד מאוחר יותר שלפי ממצאי הנתיחה הפתולוגית, אם טיירה היתה מטופלת באותן שבע דקות קריטיות, היה לה סיכוי של 86% לשרוד את התאונה.
לא הכרתי את טיירה. אבל בכל פעם שאני נוסעת באופניים, ונהג תל- אביבי מצוי חותך אותי, עולה לי בראש התמונה שלה, שוכבת שם בחצי הכרה, מדממת ומתלוננת על קשיים בנשימה, בעוד שמי שלפני כמה רגעים היה מוכן לסכן את חייו כדי להציל אותה כשהניח שהיא אישה סטרייטית, סיסג'נדרית ונורמטיבית, מתבדח עכשיו על חשבון החיים שלה.
ואני שואלת, האם הסיפור של טירה הוא רק עניין טרנסג'נדרי? או להט"בי? האם הטיפול הלקוי שניתן לה בבית חולים עירוני דל- תקציבים במדינה העשירה ביותר בהיסטוריה הופך את הסיפור שלה לעניין מעמדי? או לעניין של תחבורה בטוחה וירוקה יותר? האם עשרים הדקות שלקח לאמבולנס להגיע ללב הגטו השחור והלטיני ולהמשיך את הטיפול בה הופך את הסיפור שלה לעניין גזעי? במוות של טירה, כמו בחיים של כולנו, דיכויים שונים מצטלבים כדי ליצור את המורכבות של החיים של כל אחת מאיתנו. ובדיוק זו הסיבה שאני לא מוכנה לוותר על הקשר, על הסולידריות על כל אחת אחרת מסביבי שנאבקת על החופש שלה, אם זו אשה ואם זה מזרחי, עובד קבלן, פלסטיני, אם חד הורית או כל אחת אחרת.
השנה האחרונה היתה שנה של הנחת היסודות לשנים הבאות במאבק של הקהילה שלנו. הקמנו את פרוייקט גילה להעצמה כלכלית של א/נשים טרנסג'נדרים, מתוך הבנה של הקשר בין הדיכוי המגדרי והאלימות כלפי א/נשים טרנסג'נדרים לדיכוי הכלכלי שלנו, לאבטלה, למחוסרות הדיור ועוד.
סילביה ריברה, הטרנסית הלטינית עובדת המין שהיתה ממובילות המאבק ההיסטורי בסטוונוול, נשאלה פעם על מה הן נאבקו באותו לילה, אם זה היה מאבק של הומואים או מאבק טרנסי, אם זה היה מאבק של נוער מחוסר דיור או של עובדות מין. היא ענתה בפשטות: “נלחמנו על החיים שלנו”.

מודעות פרסומת

אודות xemmagoldielox

אני אמה גולדילוקס. אני קוקסינלית, שרמוטה פמיניסטית, טבעונית, אנרכיסטית בלגניסטית ופאנקיסטית. ועוד לא הפסקתי לחלום.
פוסט זה פורסם בקטגוריה טרנסג'נדרס, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s