טרנסיות ללא גבולות: עולם ללא שומרי סף

התבקשתי להעלות את מה שאמרתי בפאנל בכנס "זהירות מהמרווח" השבוע, אז למרות שלא התכוונתי לעשות את זה ובשביל מי שפספסה, הנה:

*ההרצאה בהשראת ומוקדשת לחבר לזלי פיינברג, לוחם אמיץ שלימד אותי המון ממה שאני יודעת.

שלום.
אני רוצה להתחיל בהתנצלות. אם באתם לשמוע ממני הרצאה אקדמית, אני הולכת לבזבז לכם את הזמן. לא באתי לכאן היום בכובע אקדמי, ולמרות שאני יכולה לעשות דראג אקדמי משובח, האמת היא שאין לי בכלל תעודת בגרות והלימודים הגבוהים שאני מתכננת נכון לעכשיו הם בייעוץ פנסיוני, התחום שבו אני עובדת. אני שטח. אני באה מהשטח ומדברת אל השטח או על השטח ולשטח אני גם חוזרת כשההרצאה נגמרת. השטח שאני חיה בו הוא של אשה טרנסית מזרחית וביסקסואלית, עם תודעה פמיניסטית, שצריכה לעבור בעולם של דימויים ומשמעויות שנכפים עלי בידי תרבות פטריארכלית שרוצחת נשים כמוני, או יותר גרוע מכך. השטח שאני פועלת בו הוא של נשים וא/נשים טרנסג'נדרים במצבי קצה: טרנסיות בזנות ועבודת מין, נוער טרנסג'נדרי וא/נשים טרנסג'נדרים מחוסרי דיור, א/נשים טרנסג'נדרים שהם גם מבקשי מקלט או מהגרי עבודה, ועוד. אז כמו שאמרתי, אם באתם לשמוע הרצאה אקדמית, עמכם הסליחה.

לפני שאני אתחיל לדבר על מה זה אומר, עולם ללא שומרי סף, אני רוצה לשים על השולחן כמה מיחסי הכוחות שפועלים על וסביב ההרצאה הזאת: אנחנו יושבות כולנו באוניברסיטה העברית שעל הר הצופים בירושלים, אותה אוניברסיטה שהכפישה והקיאה מתוכה את חברתי אורטל בן דיין בגלל שהעזה להתלונן על הטרדה מינית וגזעית מצד המרצה שלה בחוג לסוציולוגיה, גדעון ארן. אורטל לא מרבה להגיע למוסד הזה מאז, כך שהיא לא נמצאת בקהל היום ולא תשמע את מה שיש לי להגיד, וכמוה גם נשים נוספות שאגרו את האומץ להתלונן וחטפו את העונש ששמור למי שלא מוכנה לשתוק. זהו גם אותו הר הצופים שאל המדשאות הירוקות שלו נסחפת מפעם לפעם עננת גאז מדמיע, מתנת הדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני ותושבי שכונת ואדי ג'וז הסמוכה. תושבי ואדי ג'וז לא יבואו לשמוע אותי היום, גם לא חברי מהשכונה, ובאופן כללי מעטים הפלסטינים שעברו את מסך הגזענות והאפרטהייד שחוצץ בין האוניברסיטה העברית לסביבתה (וכל הכבוד למי שהצליחה ובכל זאת נמצאת פה היום, זה לא מובן מאליו). ולמרות שמדובר בכנס על אדמיה ושטח, זהו למעשה כנס אקדמי, על השטח. כאשה שעובדת במשרה מלאה (מחוץ לאקדמיה, בשטח), הייתי צריכה לוותר על יום עבודה כדי לבוא לדבר אתכם. לא רבות מהנשים והגברים העובדים של החברה הישראלית עשו כמוני וויתרו על משכורת של יום או יומיים כדי לנכוח כאן, אז גם אותם לא נראה באולם היום, וכל הכבוד לנשים והגברים העובדות של החברה שלנו שכן נמצאות כאן היום, וגם כל הכבוד לכל הגברים והנשים בנות מעמד הפועלים שלא נמצאות כאן היום כי הן עסוקות בעבודה שצריכה להעשות כדי שהעולם הזה ימשיך להסתובב. ואחרונה חביבה אני אזכיר עוד אורחת אחת שנשארה בחוץ, וזו הביסקסואליות. הנטיה המינית שכולם אוהבים לשכוח ולהשכיח. בכל הכנס השנה לא שובצה הרצאה אחת בנושא הנטיה המינית של חצי מהקהילה הגאה. כך שכאשה טרנסקסואלית, היו מי שהיו מוכנים לרדוף אחרי ימים ושבועות כדי שאבוא להרצות (וזה לא היה קל וגם לא מובן מאליו, אז תודה לכם), אבל כאשה ביסקסואלית הסיפור שלי בכל זאת נשאר בחוץ, בלתי מדובר ובלתי מסופר, כמו הסיפור של חצי מהקהילה הגאה.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כי אני חושבת שיש תנועה שצריך לעשות כדי להבין איפה אנחנו נמצאות, זה לא מספיק להסתכל על הכיתוב על הקיר, זה לא מספיק לראות מי מדכא אותנו, כדי להזהר מהמרווח, צריך גם להסתכל למטה. זה עלול להיות מפחיד ולי אישית זה תמיד עושה ורטיגו, אבל אנחנו חייבות להסתכל למטה. לראות את מי שמדורגת מתחתינו בשרשרת המזון הקפיטליסטית, לראות שאנחנו לא רק מדוכאות, שהחברה הזאת מאלצת את כולנו לתוך תפקידי מדכא, ולראות את מי שאנחנו מדכאות, את מי שאנחנו הורגלנו לא לספור, את מי שהורגלנו לעבור על פניה ועל פני הכאב שלה בלי לשים לב בכלל שהיא שם, ושהכאב שלה שם.
שנית, אני מספרת לכם את כל זה כי אלה כולן דוגמאות למהי נגישות, ולמיהם שומרי סף. שומרי סף הם לא רק פסיכיאטרים שמנצלים כלכלית נשים טרנסיות ומעקבים תהליכים הכרחיים של שינוי מגדרי, כולנו עברנו שומרי סף כדי להכנס לפתח האוניברסיטה היום. ולא כולם יכולים לעבור את שומרי הסף האלה. החברה שלנו מורכבת מרבדים של נגישות וחוסר נגישות, של סלקציות גזעיות, מיניות, ומגדריות, סלקציות של יכולת גופנית, נפשית וכלכלית, והרבה פעמים הסלקציות האלה צריכות סלקטור, שומר סף. שומר סף יכול להיות שוטר, או חייל במחסום, הוא יכול להיות עובד קבלן ששומר עבור פחות משכר מינימום בכניסה לקניון או לאוניברסיטה, והוא יכול להיות סלקטור בכניסה למועדון. אבל הוא גם יכול להיות פקיד אפור שדוחה בקשה שגרתית, הוא יכול להיות אח בבי”ח פסיכיאטרי, הוא יכול להיות אבא או אמא או סתם גבר מפחיד בכניסה לרחוב, הוא יכול להיות קבלן או מתכנן עירוני שלא דואג לנגישות לנכים, או מישהו שמעיר בצחוק הערה סקסיסטית או הומופובית.
אז כשאני מדברת על עולם ללא שומרי סף, אני בעצם מדברת על עולם שבו אין מי שישמור על היררכיות של נגישות וחוסר נגישות למשאבים ולהזדמנויות בחיים, עולם שבו אין מרכז כוח שמחליט איך יחולקו מצבים של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה. אני מדברת על עולם בלי גבולות.
חשוב לשים לב שלפחות רוב הזמן, מי שאחראי על החלוקה של משאבים, של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה, נתפס כמי שעושה לכולנו טובה. המדינה מדומיינת כישות מגוננת ששומרת על כולנו מפני הפושעים הרעים, והשוטר שהיא שולחת בסה"כ בא לשרת ולהגן, מאבטחים, פסיכיאטרים, סוהרים, חיילים במחסום, קבלנים, משפחה: שומרי סף מכל הסוגים מוצגים בפנינו כמי שבסה"כ דואגים שהכל יהיה כאן בסדר. כמי שדואגים לנו, מגינים עלינו מפני האחר, מפני הרעים.
גם בחיים של א/נשים טרנסג'נדרים, שומרי הסף מציגים את עצמם כמי שתפקידם לדאוג לנו ולהגן עלינו, לעשות שהכל יהיה בסדר. ובמקרה המיוחד של התעשייה הפסיכיאטרית שמציבה מכשולים בפני א/נשים שמעוניינות בשינוי מגדרי, האויב שמפניו צריך להגן עלינו הוא למעשה אנחנו עצמנו. צריך להגן עלינו, ככה מסבירים לנו פעם אחר פעם, מפני החלטות פזיזות, מפני מניעים לא נכונים, זה לא כאילו אנחנו באמת יודעים מה טוב לנו, נכון? את זה עדיף להשאיר למומחים.
העובדה שה"טיפול" בא/נשים טרנסג'נדרים מזהה אוייב בתוך הטרנסג'נדר עצמו מגלה דבר חשוב: הפרדיגמה של הגנה היא למעשה אותה הפרדיגמה של חלוקת האוכלוסייה ל"א/נשים" ול"לא–אנשים", לאלו הראויים להגנה ולאלו שיש להגן מפניהם. זו הפרדיגמה שדרכה מדובר שיח של הגנה לאומית, שמייצר סדר הגמוני דרך המצאה של סכנה שמקורה לא בכוחות הדיכוי ובאכזריות שלהם, אלא במדוכאים. כלומר, ההגנה המוצעת על–ידי שומרי סף היא למעשה לא הגנה עלינו, אלא הגנה על הסדר הקיים. זיהוי האוייב בתוך נפשם של א/נשים טרנסג'נדרים חושף זאת, מפני ששומרי הסף נאלצים במקרה הזה להמציא אדם טרנסג'נדר מפוצל לשניים: קודם האדם הנורמטיבי שעליו יש להגן, ואז מכלול הפתולוגיות הנפשיות הבלתי–נורמטיביות של הטרנסג'נדריות, שמהן צריך להגן עליו. הסיבה לכך היא, כמובן, שתפקידם של שומרי סף הוא לא להגן על א/נשים אלא להגן על הסדר, במקרה הזה הסדר המגדרי, אחרת איך אפשר להסביר ניצול וגרימת סבל לא/נשים טרנסג'נדרים בניגוד לרצונם כטיפול?
זה גם הזמן להזכיר שלפחות רוב הזמן, גם מי שמבצע בעצמו את תפקיד שומר הסף פועל מתוך האידיאולוגיה של הגנה ודאגה, ומאמין שהוא למעשה עושה מעשה טוב, או לכל הפחות שהוא רק מבצע כהלכה את התפקיד שניתן לו. א/נשים שמבצעים תפקידי שמירת סף לא חושבים על עצמם כמי שמשעתקים דיכוי וגורמים סבל, ומנגנוני שמירת הסף הם כאלה שלרוב חוסכים מהם את אי הנוחות שבהתבוננות ישירה בסבל שהם גורמים.
למעשה, רוב שומרי הסף לא יודעים שהם בעצם שומרי סף, הם לא יודעים שהם מבצעים למעשה את התפקיד של אכיפת דיכוי. השיטה פועלת כך שהא/נשים שנשלחים בפועל לבצע את הסלקציות לא מודעים למערכות המורכבות של דיכוי ושליטה שבשירותן הם פועלים. זה חשוב. א/נשים אשכנזים לא נחשפים למהות של המבנה הגזעני של החברה הישראלית שמדכאת מזרחים, חיילים במחסום בד"כ לא יודעים איפה על המפה הם נמצאים ומאיפה מגיע הכביש שהם חוסמים ולאן הוא הולך, ובטח ובטח שלא מי מרוויח מהנוכחות שלהם שם, גברים מחונכים לא לראות איך ההתנהגות שלהם, האיומים הסמויים באלימות פיסית ומינית, מגבילה את החיים של נשים ומשליטה עליהן טרור, ופסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לא מבינים לרוב את מלוא המשמעות של מניעת או עיקוב תהליך שינוי מגדרי עבור הא/נשים שבהם הם אמורים "לטפל".
שמירת סף היא עניין של משאבים חברתיים: בחברה שמחלקת באופן בלתי שוויוני במידה מזוויעה משאבים כמו אוכל, דיור, בטחון, הון כלכלי ופוליטי, וגישה למרחב הציבורי כמו גם לשירותים הציבוריים (רפואה, חינוך, בטחון סוציאלי), צריך מישהו שישמור שמי שנשארו בלי כלום בידיים לא ינסו לקחת מהערמות של מי שיש להם הכל.
בהקשר של שמירת סף בפני א/נשים טרנסג'נדרים, המשמעות היא שמירת סף רפואית: מניעת הגישה של א/נשים טרנסג'נדרים לטיפול רפואי. אבל את שמירת הסף הזאת יש להבין גם בהקשר הנרחב יותר של גישה לשירותי בריאות: בעוד קופות החולים והביטוחים הרפואיים מופרטים, מערכת הרפואה הציבורית קורסת מול עינינו ובמקומה עולה תעשיית הרפואה הפרטית לעשירים בלבד, יותר ויותר א/נשים בחברה שלנו מוצאות את עצמן נעולות בחוץ.
שמירת הסף בפני א/נשים טרנסג'נדרים היא גם שמירה על הגבולות המדומיינים של מגדר נורמטיבי: כדי לקיים מערכת של ניצול כלכלי פטריארכלי, אשר במסגרתו בנות מגדר אחד, הנשים, נאלצות לבצע את הרוב המוחלט של העבודה בעולם, חלקה הגדול בחינם והשאר בשכר מחפיר, יש צורך בשמירה על גבולות ברורים של מיהו גבר ומיהי אישה. אם כולם יתחילו לשחק עם המגדר שלהם ולא נוכל לדעת מי הוא מה, איך נדע מי אמור להיות מנכ"ל או ראש ממשלה ומי אמורה לנקות לו את המשרד, או למצוץ לו?
(נשמע מסוכן, לא?)
ואכן, מבטיחים לנו תמיד, עולם ללא שומרי סף עלול להיות מאוד מסוכן. א/נשים יתחילו לעבור תהליכי שינוי מגדרי ללא בקרה כאילו שהיה מדובר בסה”כ בבחירות אישיות עבור הגוף של עצמן ולא בעניין פסיכו–פתולוגי בעל משמועויות עמוקות עבור החברה והמדינה, אחרות יחליטו בעצמן אם הן בנים או בנות או לא זה ולא זה ויקשקשו עם מרקרים על סעיף המין בתעודות הזהות שלהן, פלסטינים עלולים לההתחיל לסתובב איפה שבא להם כאילו היו בני אדם, פיראטים מחוסרי דיור יפלשו לבתי הקיץ של העשירים, ילכלכו להם את סדיני הסאטן ואז יעשו מהם דגלים וטרמפולינות, אף אחד לא יהיה שם כדי להגן על הכספות והבנקים מפני ביזה וחלוקה מחדש, אתיופים יכנסו לבארים האקסקלוסיביים של הסטודנטים הקולוניאליסטים בבאר–שבע, רכבי שטח מקולקלים יחסמו את הכניסה לאתרי סקי מזהמים, כל הסכרים יתמוטטו והנהרות יחזרו למסלולם, וכל הלוייתנים, הקרחונים, ההרים, העצים, המרמיטות, התרנגולות והפרות יוכלו לנשום לרווחה ולהתחיל ללקק את הפצעים העצומים ששלטון המין האנושי הותיר בהם.
להצליח לדמיין עולם ללא שומרי סף זה להצליח לדמיין עולם בלי דיכוי, או אם להשתמש במילה מפחידה יותר, לדמיין אנרכיה.
אבל מה עושות? איך אנחנו יכולות לפרק מערכות של חלוקה בלתי שוויונית של משאבים ושמירת סף?
הרמז הראשון הופיע בתחילת ההרצאה: צריך להסתכל למטה. צריך להבין מי תקועים איתנו באותה הסירה ומי תקועים כמה קומות מתחתינו. הרמז השני הופיע לא מזמן: שמירת סף, ושמירת סף רפואית, היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים. למעשה, אף אחת מהבעיות שלנו כאנשים טרנסג'נדרים: אלימות גברית ומשטרתית, עוני, מחוסרות דיור, אלימות מינית, ניצול כלכלי, ייצוג תקשורתי משפיל ומיזוגני, אלימות במשפחה… אף אחת מהבעיות האלה היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים.
אם כא/נשים טרנסג'נדרים אנחנו רוצות לשים סוף למערכת חלוקת המשאבים שמשאירה אותנו בחוץ, יכול להיות שכדאי לנו להתחיל למצוא דרכים לפעול ביחד, קודם כא/נשים טרנסג'נדרים, ואז ביחד עם כל מי שיש לה אינטרס משותף איתנו: שכבות מוחלשות ללא גישה לשירותים רפואיים, א/נשים המתוייגים כחולי נפש, א/נשים המוגדרים "בלתי חוקיים" ועוד, לבניית אלטרנטיבות למערכת הרפואה לעשירים בלבד, למלחמה על הבריאות הציבורית, להפצת ידע רפואי וידע על שירותי רפואה נגישים, ולפרסום ברבים של שמותיהם וסיפוריהם של א/נשי מקצוע שעושים שימוש לרעה בכוח שניתן להם כדי לסחוט כלכלית, נפשית, או אפילו מינית, את המטופלים שלהם. נוכל גם למצוא מכנה משותף עם ארגוני נשים ועם כל מי שסובלות תחת הסדר המגדרי הקיים.
אי אפשר להפריז בחשיבות של ארגון קהילתי להשגת המטרות האלה. בעולם שבו יחידת ההתייחסות הראשונית של א/נשים היא המשפחה הגרעינית ההטרוסקסואלית (מבנה פטריארכלי ובלתי רצוני שבמסגרתו מתקיימות כמה מהזוועות החמורות ביותר בחברה שלנו), החזרת הכוח אל הקהילה, כמבנה שיתופי, רצוני ושוויוני יכולה להחזיר את הבטחון שנשמט מתחת לרגלים של מי שאין לה משפחה, מי שלא רוצה משפחה, ומי שהמשפחה הבלתי– נורמטיבית שלה נמצאת תחת מתקפה. אני מתכוונת כאן לקבוצות כמו מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, נוער שבורח או מוברח מהבית, נשים שלא מעוניינות במשפחה ואמהות חד הוריות שנמצאות תחת מתקפה מתמשכת מצד המדיניות הניאו–ליברלית של משרד האוצר. עבור כל אלה ועבור רבות אחרים, קהילה היא בראש ובראשונה הגנה עצמית קבוצתית, ועם הזמן היא יכולה לגדול ולהפוך להתנגדות ובסופו של דבר לאלטרנטיביה למוסדות והשיטות שהביאו אותן, אותנו, לתחתית.
לסיכום, בהרצאה ניסיתי לדמיין ביחד איתכן עולם ללא שומרי סף. התחלתי בלנסות להבין מיהם שומרי סף, ולאורך כל ההרצאה ניסיתי לשים את הבעיה של שמירת סף בקונטקסט רחב ככל הניתן. אני רוצה לסיים באחד מהמרובעים (רובייאט) האהובים עלי של המשורר הפרסי בן המאות ה11 וה12 עומאר כאיים:

Ah, Love! could you and I with fate conspire
To grasp this sorry Scheme of Things entire,
Would not we shatter it to bits–and then
Re-mould it nearer to the Heart's Desire!

אה, אהוב! האם נוכל שנינו עם הגורל לזמום
לתפוס את התכנית העלובה של הדברים כולם
האם לא נרסקה לרסיסים—ואז
נעצבה מחדש, דומה יותר למשאלות הלב!

תודה